אחד הויכוחים שנסובו סביב הסדרה המדוברת מד מן מאז שהיא עלתה לאוויר הוא האם מדובר בסדרה בעלת מסרים שוביניסטים או אולי דווקא בסדרה פמיניסטית. אישית אני חושב שמי שמתעסק יותר מדי בשאלה הזאת מפספס את המשמעות של הסדרה ולכן גם לא מסוגל באמת ליהנות ממנה כראוי. אני כמובן לא מכחיש את העובדה שמד מן עוסקת גם בנושאים שקשורים לשאלות של מגדר, אבל נראה לי שמי שצופה בסדרה ולא יכול שלא לחשוב ללא הרף על השאלה הפשטנית "האם זוהי סדרה פמיניסטית או סדרה שוביניסטית?" פשוט מפספס את המורכבות ואת התחכום של הסדרה. אבל, מכיוון שנראה שהעיסוק האובססיבי בשאלה הזאת מסרב להרפות מהסדרה, כמו שאפשר לראות למשל בטור הזה שהתפרסם לפני כמה ימים ב"גלריה", אני מרגיש צורך להתייחס אליה כאן בכמה מילים.

עצם הטענה שמד מן מציגה בפנינו מציאות שוביניסטית היא כמובן התפרצות לדלת פתוחה. ברור שמד מן עושה זאת מפני שכך בדיוק היו שנות השישים המוקדמות בארצות הברית. המבנה הפטריארכלי של החברה השמרנית, המאצ'ואיזם הגברי המחוספס שנתפס אז בתור המודל הגברי האידיאלי, היחס לנשים כאל לא יותר מאשר חפצי נוי, הלגיטימציה המלאה של רמיזות והטרדות מיניות במקום העבודה – כל אלה אפיינו את אותה תקופה ולכן מד מן עושה את מלאכתה נאמנה בכך שהיא מציגה בפנינו את המציאות הזאת ללא שום פשרות וללא שום הנחות, בניגוד למה שבדרך כלל מצוי בטלוויזיה האמריקאית.

אותם אנשים שמבקרים את הסדרה וטוענים שהיא שוביניסטית מודעים לכך כמובן ולכן הטיעון שלהם קצת יותר מורכב מזה. מה שהם טוענים הוא שלא רק שהסדרה מתארת בפנינו מציאות שוביניסטית – על זה עוד היה אפשר לסלוח לה – אלא שהיא גם מאדירה את המציאות הזאת. מד מן כביכול מתרפקת בנוסטלגיה על העבר וגורמת לצופים להעריץ את אותם זמנים שבהם "גברים היו גברים, נשים היו נשים וכל אחד ידע את מקומו הראוי". מכיוון שהגברים בסדרה מוצגים ללא שום ביקורת גלויה על ההתנהגות השוביניסטית שלהם ולעולם לא נענשים באופן כלשהו על אורח החיים שלהם, מד מן – לטענת המבקרים – מאשרת את אורח החיים השוביניסטי של אותה תקופה ומציגה אותו בפנינו כמושא לחיקוי.

אבל גם הטיעון הזה הוא מאוד בעייתי. נניח לרגע בצד את השאלה האם הסדרה בכלל אמורה לבקר או לתאר את שנות השישים ונשאל את עצמנו כיצד בכלל מד מן אמורה לבקר את השוביניזם שאפיין את אותה תקופה. האם בכל פעם שאחד העובדים בסטרלינג קופר (או כעת בסטרלינג, דרייפר, קופר ופרייס) פולט הערה סקסיסטית כלשהי בנוכחות המזכירה שלו אמור להופיע מתחתיו הכיתוב: "המציג הינו חזיר שוביניסט", ואולי בכל פעם שאחד הגברים בסדרה בוגד באשתו האדמה צריכה לפעור את פיה ולבלוע אותו כעונש על מעשהו?

נכון שיוצרים יכולים לנקוט באמצעים יותר מעודנים כדי להביע ביקורת על ההתנהגות של הדמויות ביצירות שלהם, אבל מד מן היא סדרה מתוחכמת שמעדיפה לא לנקוט בביקורת גלויה אלא להשאיר זאת לצופים. מה שכל כך נפלא בסדרה לדעתי היא בדיוק האירוניה הדקה הזאת שכל כך מאפיינת אותה. מד מן לא מאכילה אותנו בכפית, היא לא מתארת את המציאות בשחור ולבן, היא לא אומרת לנו מה לחשוב, מה נכון ומה לא נכון. מד מן מציגה בפנינו סיטואציות מסוימות, ממש כאילו מדובר בסרט דוקומנטרי על אותה תקופה, ומצפה מאתנו שנהיה מספיק בוגרים ונבונים כדי שנבין מה נכון ומה לא נכון בצורת ההתנהגות של הדמויות.

וזה בעצם מה שהופך את הביקורת של מד מן על התקופה הזאת לכל כך אפקטיבית וחזקה. מד מן מציגה בפנינו תופעות חברתיות שליליות רבות שאפיינו את שנות השישים. היא אמנם מבקרת אותן, אבל לא בצורה ישירה ובוטה. זה בדיוק שהופך אותה ליותר אפקטיבית בביקורת שלה, האופן שבו היא מציגה ללא רתיעה את הבנאליות של הרוע. במד מן אין כמעט אף דמות אחת שיוצאת נקייה. רוב הדמויות חוטאות בחטא כלשהו, בין אם מדובר בשוביניזם, גזענות, אגואיזם, הומופוביה או כל פגם מוסרי אחר. אבל מד מן לא מציגה את הדמויות האלו בתור מפלצות או בתור חוטאים מיוסרים וגם לא מחלקת את העולם לטובים מול רעים. במקום זאת מד מן מראה לנו כיצד הרוע יכול להתבצע גם על ידי הדמויות החביבות והמקסימות ביותר בסדרה וללא שום התנגדות או ביקורת מצד הסובבים אותם, כמו למשל גילויי הגזענות החוזרים והנשנים של רוג'ר סטרלינג, ההתנהגות האלימה וחסרת ההבנה של בטי דרייפר כלפי ילדיה וההתנהגות השוביניסטית של דון דרייפר. מה שמד מן בעצם אומרת לנו בכך הוא שהרוע הוא לא בהכרח חריגה צורמת מהקיום היום יומי שלנו שמעוררת אצלנו דחייה, אלא שהרוע יכול להיות חלק כל כך טבעי משגרת החיים שלנו עד שאנחנו לרוב לא שמים לב אליו ולפעמים אפילו נמשכים אליו בלי לשים לב לכך.

ובאותו עניין לגבי מה שנכתב באותו טור בגלריה על "בלוגר ישראלי" אחד שכתב שדון דרייפר הפך להיות מושא הערצה לגברים ולנשים, לדעתי מדובר פשוט בטעות בהבנה. אפשר לאהוב דמות בסדרת טלוויזיה או בסרט קולנוע בלי באמת להזדהות עם מכלול הערכים שלה ובלי לראות בה בהכרח מודל לחיקוי. עצם זה שמישהו אוהב דמות טלוויזיונית כמו דון דרייפר, על כל המורכבות וריבוי הפנים שבה, לא הופך אותו לשוביניסט בסתר. עצם זה שמישהי אוהבת דמות כזאת לא אומר שבסתר ליבה היא מאמינה שהוא מייצג את דמות הגבר האידיאלי.

השורה התחתונה היא שאף אחד כמובן לא יהפוך להיות שוביניסט (או יותר שוביניסט) בגלל הצפייה במד מן. גם אם הוא מאוד אוהב את הסדרה, גם אם הוא מזדהה עם הדמויות ואפילו מעריץ אותן. בדיוק כמו שמשחקי מחשב לא באמת מעודדים אנשים לרצוח ולאנוס (בניגוד למה שכל מיני אידיוטים אולי יגידו לכם), ככה גם סדרות טלוויזיה כמו מד מן לא באמת מעודדות אותנו להיות חזירים שוביניסטים.

אני מניח שזה לא מקרה שאף אחד לא יוצא כנגד הגזענות, ההומופוביה או אורח החיים הלא בריא של הדמויות בסדרה. מעולם לא הושמעה שום טענה שמד מן היא סדרה גזענית, הומופובית או כזאת שמעודדת אלימות ואורח חיים לא בריא. את כל זה אנחנו מקבלים בהבנה מלאה. ברור לנו שהסדרה לא באמת מאדירה את התופעות השליליות האלו, אלא שהיא מציגה ללא התייפייפות את המציאות שהייתה בשנות השישים. רק בנוגע לשאלה האם הסדרה שוביניסטית או פמיניסטית הדיון המיותר הזה, משום מה, מסרב להרפות. אני כמובן לא אומר שלא צריך לעסוק בהיבטים המגדריים של יצירות תרבות, אני רק אומר שלא תמיד צריך לבחון כל יצירה אך ורק דרך האספקלריה הצרה של שוביניזם/פמיניזם. אי אפשר לקטלג את מד מן כסדרה פמיניסטית או שוביניסטית. מדובר ביצירה הרבה יותר מורכבת ורבת רבדים מכך.

ובאותו הקשר:

מי אתה, דון דרייפר?

הקמפיין הפרובוקטיבי, שלא לומר פורנוגרפי, של זרמון-גולדמן לקניון ארנה גרם למהומה לא קטנה ועורר הרבה מאוד אנטגוניזם ברשת ומחוצה לה. בתור ספק ניסיון התנצלות ספק הבהרת כוונות גיא וינברגר ממשרד הפרסום זרמון-גולדמן כתב טקסט שבו הוא ניסה להסביר את המסר המתוחכם והחתרני שעמד כביכול מאחורי הקמפיין הזה ובאופן כללי יותר גם להתוות בכמה שורות קצרות את המניפסט מלא היומרה והפאתוס של אנשי הפרסום הנועזים ופורצי הדרך של ימינו (קרי: זרמון-גולדמן).

זאת ממש לא הפעם הראשונה שאני נתקל ברטוריקה מהסוג הזה. תמיד כשמתעוררת סערה ציבורית בעקבות קמפיין פרסום שערורייתי כלשהו יוצא לי לשמוע אנשים שונים מעולם הפרסום שנוקטים בדיוק באותה נימה אפולוגטית ומדברים גבוהה גבוהה כדי להראות את העומק והתחכום של הקמפיין הבוטה ורווי התכנים המיניים שלהם ולהסביר מדוע הוא בכל זאת מוצדק לחלוטין מבחינה מוסרית למרות מה שכל אדם נורמטיבי מן הישוב עלול לחשוב.

בכל מקרה הטקסט של וינברגר הצליח כמובן לעצבן הרבה מאוד אנשים, ובצדק רב. הרי בדיוק כמו שהקמפיין עצמו נועד בעיקר כדי ליצור פרובוקציה ולגרום לאנשים לדבר עליו, ככה גם הטקסט מתגונן הזה נועד בעיקר כדי לעצבן עוד יותר את המעוצבנים כבר. הטענה העיקרית שהרבה אנשים העלו כנגד הטקסט היא שמדובר בסך הכול בטקסט מאוד פלצני ומנופח שאי אפשר בכלל להתייחס אליו ברצינות.

למרות שאני בהחלט מבין את כל מי שהתקומם כנגד מה שוינברגר כתב אני חייב להודות שלי באופן אישי לא ממש מפריעה הפלצנות של הטקסט הזה כשלעצמה. אני למעשה בכלל לא חושב שפלצנות היא דבר רע כל כך (כפי שכל מי שקצת מכיר אותי או קרא אי פעם משהו שכתבתי מן הסתם כבר יודע). נהפוך הוא, אני חושב שפלצנות היא דווקא תכונה חשובה ומועילה מאוד. "פלצנות" היא אולי מילת הגנאי שישראלים אוהבים כל כך להעניק לכל רעיון או טקסט שחוטאים בחטא הפילוסופיה האיום והנורא, אבל לאמתו של דבר אין בה שום דבר רע או מקומם ולכן לא צריך לפסול טקסט רק מפני שהוא פלצני.

אין לי שום בעיה עם הטיעונים השונים שמועלים בטקסט הזה, פלצניים ומופרכים ככל שיהיו. אני מסכים לגמרי עם מה שנאמר שם על הצורך לאתגר את עצמנו ללא הרף, עד כמה זה חשוב לערער על המיינסטרים הסגור והמקובע בתוך עצמו, עד כמה זה הכרחי לפרוץ ולטשטש את הגבולות התרבותיים ולבקר תמיד את הנורמות שמקובלות בחברה. הכול טוב ויפה. הבעיה היא בכלל לא בטקסט עצמו ובפלצנות המופרכת שלו אלא במי שעומד מאחורי הטקסט ובכוונות האמיתיות שלו.

אילו היה מדובר באמת באומן, בפילוסוף, במבקר תרבות או אפילו בסתם פובליציסט כלשהו (או אפילו גרוע יותר מזה: בסתם איזה בלוגר) לא הייתה לי שום בעיה עם הפלצנות של הטקסט הזה והייתי מוכן אפילו לחתום עליו בעצמי מפני שהייתי מסוגל לפחות להאמין שאותו אדם אכן התכוון למה שהוא אמר. הבעיה היא שוינברגר ושאר חבריו מעולם הפרסום הם לא אומנים, הם לא פילוסופים והם גם לא מבקרי תרבות או הוגי דעות. הם בסך הכול אנשים שהתפקיד שלהם הוא למכור לנו מוצרים מיותרים שאנחנו בכלל לא צריכים, במחירים מופקעים שאנחנו לא יכולים לעמוד בהם, כדי שנרגיש מיוחדים ויוצאי דופן בדיוק כמו כל אחד אחר.

עם זה ספציפית אין לי שום בעיה. כלומר, ברור שהייתי מעדיף יותר לחיות בעולם נטול קפיטליזם שלא מקדש בצורה עיוורת את תרבות הצריכה ולא נסוב רק סביב החיצוני והשטחי, אבל אני מבין שהפרסומאים הם לא אלה שאשמים באופן בלעדי במצב הזה אלא הם בסך הכול חלק מהבעיה בדיוק כמו כל אדם אחר שמשתף איתה פעולה מרצון ושלא מרצון. אין לי שום בעיה עם פרסומאים שבסך הכול עושים את העבודה שלהם ומנסים להיות יצירתיים וחדשניים ואפילו נועזים ופורצי דרך. הבעיה מתחילה כשאותם פרסומאים מטיפים לנו מוסר ומספרים לנו שהם למעשה עוזרים לנו לאתגר את עצמנו ומלמדים אותנו כיצד לבחון את גבולות המיינסטרים. באמת תודה רבה, אבל בשביל לאתגר את עצמי יש לי את פוקו, בורדייה, ז'יז'ק ועוד רבים וטובים אחרים. אני ממש לא צריך את זרמון-גולדמן כדי שיספקו את יצר המציצנות שלי ויעניקו לי פורנו-רך משעמם וחסר מעוף במסווה של מסע פרסום פרובוקטיבי ומודע לעצמו שכביכול מערער את גבולות המיינסטרים ובוחן את הנורמות המקובלות בחברה.

לגבי הקמפיין עצמו אני לא ממש יכול להגיד ש"הזדעזעתי עד עמקי נשמתי" ממנו מהסיבה שאני פשוט לא נמנה על אותם אנשים שנוהגים להזדעזע עד עמקי נשמתם. אבל למרות זאת אני נוטה להסכים שמדובר אכן בקמפיין מיותר שיותר טוב שלא היה בא לאוויר העולם. זאת אומרת, אין לי כל כך בעיה עם התכנים עצמם אם הם היו מוצגים בקונטקסט אחר – החל באיזו גלריית אומנות יוקרתית וכלה באיזה אתר פורנו נידח – אבל הם בהחלט לא מתאימים למרחב הציבורי (נו אתם יודעים, ילדים קטנים וכל זה). המטרה של הקמפיין היא בסך הכול ליצור באזז, ובזה הוא בהחלט הצליח. האם כל הבאזז הזה באמת יגרום למישהו לצאת בחום הזה מהבית שלו ולהגיע לקניון ארנה? לא ממש נראה לי. אני בכל אופן מאוד מקווה שלא.

הרבה דברים נכתבו כבר על טרנד הערפדים שהשתלט בשנים האחרונות על כל חלקה טובה בקולנוע, בטלוויזיה ובספרות. בדרך כלל נהוג להסביר את ההתלהבות הבלתי נלאית שלנו מנושא הערפדים בכך שדמות הערפד מהווה לאמתו של דבר משל אכזרי וחסר פשרות לקיום האנושי. לפי הפרשנות המקובלת הזאת הערפד מייצג את המין האנושי במערומיו ומראה לנו כיצד כאשר מעטה התרבות מוסר מעלינו אנחנו מתגלים כלא יותר מאשר טורפים אלימים ותאבי כוח שניזונים מדמם של אחרים.

אבל האמת היא שבדיוק כמו ששחר כתב לא מזמן אם אנחנו כבר מחפשים בז'אנר האימה משל לקיום האנושי אז הזומבים הם ללא ספק משל הרבה יותר מוצלח מהערפדים. הזומבים כפי שהם בדרך כלל מוצגים בקולנוע הם יצורים עדריים, גרוטסקיים וחסרי בינה שרודפים בצורה עיוורת ואובססיבית אחרי הטרף שלהם מבלי שום יכולת לשלוט בעצמם – בדיוק כמו בני האדם. הערפדים לעומת זאת בכלל לא דומים לנו. הם חיים לנצח, הם מלאי עוצמה וחיוּת, הם נבונים יותר מאתנו מפני שהם חיים מאות ואלפי שנים ובנוסף לכל הם גם בעלי כוחות על טבעיים שהופכים אותם לדמויי אלים. בקיצור, הערפדים נעלים עלינו בכל צורה ודרך אפשרית. לא רק שהערפד לא מייצג אפוא את הקיום אנושי, אלא אם כבר אז הוא מייצג את ההפך הגמור מהקיום האנושי. או אם נאמר זאת בצורה יותר מתחכמת: הערפד מייצג את האחרוּת המוחלטת (או אם נאמר זאת בצורה אפילו עוד יותר מתחכמת: הערפד מייצג את "האחר הגדול").

האחרוּת של דמות הערפד יוצאת דופן במיוחד בטרנד הערפדים האחרון שבו ערפדים ובני אדם נוטים ליצור ביניהם קשרים אינטימיים למרות התהום שפעורה ביניהם, למשל בסדרת סרטי "דמדומים" או (להבדיל אלף אלפי הבדלות) בסדרת הטלוויזיה "דם אמיתי". לא מדובר כמובן ביסוד זר לז'אנר האימה. ערפדים מאז ומתמיד, לפחות מאז "דרקולה" של בראם סטוקר, תוארו בתור יצורים מאוד מיניים שתאוות הדם שלהם משמשת כאלגוריה שקופה לתאווה המינית שלהם. אבל מה שאכן מייחד את טרנד הערפדים של השנים האחרונות הוא שבני אדם מקיימים מערכות יחסים עם ערפדים מרצונם החופשי, כמו למשל ביל וסוקי ב"דם אמיתי", ולא דווקא כתוצאה מכך שהערפד כישף את בת (או בן) זוגו בעזרת הכוחות העל-טבעיים שלו.

הואיל והערפד כאמור מייצג את האחרוּת המוחלטת מהמצב האנושי יש לראות אם כן ביחסים מסוג זה מערכות יחסים פרוורטיות לכל דבר. הפרוורסיה כאן היא לא במובן המקובל והפרוידיאני של המילה, כלומר במובן זה של כל התנהגות מינית שסוטה מהנורמה המקובלת בחברה של "סקס נורמלי ובריא בין גבר לאשה". כפי שכל אדם (נאור) יודע, או לפחות אמור לדעת, אין אף פעילות מינית שהיא "נורמלית" או "סוטה" מצד עצמה מפני שמה שנחשב לנורמלי ומקובל בתקופה או בתרבות מסוימת יכול בקלות להיחשב למתועב ומגונה בתקופה או בתרבות אחרת. אבל אין זאת אומרת שהפרוורסיה לא קיימת. היא קיימת אבל לא מצד המעשים עצמם אלא, כפי שהגדיר זאת ז'אק לאקאן, מצד המבנה הנפשי של בני אדם מסוימים. במילים אחרות: אין מעשים פרוורטים, יש רק אנשים פרוורטים.

האדם הפרוורטי הוא האדם שאצלו הדחפים והיצרים מתקיימים באופן הפוך מאשר אצל האדם הנורמלי. בעוד שבפנטזיה הבריאה של האדם הנורמלי הסובייקט מתענג על ידי כך שהוא מתאווה לאובייקט שבו הוא חושק – האדם הפרוורטי לא מסוגל בכלל להתענג באופן נורמלי ולהתאוות לשום אובייקט. במקום שהאדם הפרוורטי יתאווה אל אובייקט מסוים וישאב מכך הנאה הוא מאמץ את נקודת המבט של האחר ומשמש בתור אובייקט ההתענגות שלו. האדם הפרוורטי אם כן לעולם לא פועל לשם ההנאה העצמית שלו אלא רק כדי לרצות את אדונו ולגרום לו לעונג. הדרך היחידה שהוא יכול לחוות עונג היא על ידי כך שהוא מזדהה עם אותו עונג שהאחר חווה באמצעותו.

הדוגמה המובהקת ביותר לאדם הפרוורטי היא ככל הנראה המזוכיסט ששואב הנאה מינית מכך שהוא מאפשר לאחר לגרום לו כאב וסבל (אם כי יש לציין שעל פי לאקאן גם הסדיסט הוא באותה מידה ממש בעל אישיות פרוורטית). ההתענגות המינית של המזוכיסט לא נובעת מהעונג שהוא עצמו חווה בתור סובייקט, שהרי באקט המשפיל הזה הוא משמש כלא יותר מאשר אובייקט ההתענגות של הזולת. ההתענגות הפרוורטית של המזוכיסט נובעת מכך שהוא מאמץ את נקודת המבט של האחר שגורם לו לסבל ומזדהה עם העונג שהאחר חווה על ידי מעשה משפיל זה.

הפרוורסיה מהסוג הזה באה לידי ביטוי במערכות היחסים בין בני אדם לערפדים כפי שהן בדרך כלל מוצגות בטרנד האחרון. מערכות יחסים שבהן האדם מתאהב בערפד מרצונו החופשי ושמגיעות לשיאן כאשר האדם מתמסר לערפד באופן מלא ומעניק לו ברצון את דמו. במערכת יחסים כזאת הערפד הוא זה שמתענג מהאדם ומתאווה אליו, בעוד שהצלע האנושית במערכת היחסים הזאת היא לא יותר מאשר אובייקט ההתענגות של הערפד. הערפד זקוק לדמו של האדם ושואב עונג מיני משתיית הדם בעוד שהאדם משמש רק בתור כלי שרת בידי הערפד. במערכת יחסים כזאת שני בני הזוג יכולים להיות מאוהבים זה בזה כמו כל זוג אחר, אבל ההבדל הוא שבעוד שההתענגות של הערפד במערכת יחסים כזאת היא התענגות "נורמלית", ההתמסרות מרצון של האדם לערפד שמטרתה היא רק לגרום עונג לערפד היא התענגות פרוורטית לכל דבר.

הסדרה "דם אמיתי" מוסיפה אלמנט פרוורטי נוסף לז'אנר הערפדים. בעולם הדמיוני שבו הסדרה מתרחשת דמם של הערפדים משמש כסם נרקוטי חזק ביותר עבור בני האדם. למעשה זהו הסם החזק ביותר המוכר לאנושות. כשבני אדם צורכים את הסם – שנקרא בסדרה "וי" על שם האות הראשונה במילה ערפד באנגלית – הם מתארים את החוויה כעונג רוחני עצום שאין לו אף מקבילה אחרת עלי אדמות. לערפדים אין שום בעיה פיזית להעניק מדמם לאחרים מפני שבתור יצורים על אנושיים הם יכולים לאבד כמויות רבות של דם רב מבלי שיגרם להם שום נזק. אולם למרות זאת הערפדים בסדרה רואים בסם זה תועבה לכל דבר וערפד שמוכר את דמו לבני האדם נחשב בעיניהם לחוטא שדינו מוות. למעשה צריכת סם הוי על ידי בני האדם היא הדבר המגונה היחיד בעולמם של הערפדים. לערפדים אין שום מעצורים או מגבלות חברתיות כלשהן, הדבר היחיד שאסור בעולמם המעוות הוא רק מכירת סם הוי לבני האדם.

הסיבה לכך פשוטה מאוד. סם הוי ב"דם אמיתי" הוא לא פחות מאשר הפרוורסיה של הפרוורסיה. בעוד שבמערכת היחסים ה"נורמלית" בין בני אדם לערפדים האדם הוא היצור הפרוורטי שמאמץ את נקודת המבט של האחר (הערפד) ומשמש מרצונו כמכשיר ואמצעי להתענגותו – הרי שעל ידי לקיחת סם הוי מתהפכות היוצרות. הערפד שמוכר מרצונו את דמו לאדם יורד לדרגת יצור פרוורטי שמשמש ככלי להתענגותו של האדם שעולה על ידי כך לדרגת האחר הגדול. ברור אם כן שהערפדים יראו במעשה כזה אקט מתועב ומגונה מפני שהוא חותר תחת מערכת היחסים הפרוורטית הנורמלית שהם מקיימים עם בני האדם.

ההתלהבות שלנו בתור צופים מטרנד הערפדים משקפת אפוא את הפרוורסיה הסמויה של התרבות שלנו שמתקיימת תמיד מתחת לפני השטח. אנחנו הצופים דומים מאוד לבן הזוג האנושי של הערפד. בדיוק כמו שבן הזוג האנושי של הערפד נהנה באופן פרוורטי מהעונג שהערפד שואב מכך שהוא ניזון מדמו, כך גם אנחנו הצופים נהנים באופן פרוורטי לצפות בערפד מבצע את זממו בבני האדם – ורצוי באופן הכי בוטה והכי אלים שאפשרי – על גבי מסך הטלוויזיה או הקולנוע. אנחנו אוהבים כל כך לצפות בסרטי וסדרות ערפדים לא מפני שהם באמת מלמדים אותנו משהו על עצמנו או מפני שהערפד משמש כמשל למצב הקיומי שלנו. נהפוך הוא, אנחנו נהנים מהקשר הפרוורטי שלנו עם דמות הערפד שכל כך רחוקה ושונה מאתנו. ההנאה הפרוורטית הקטנה הזאת דומה מאוד לאופן שבו אנשים בורגנים (או שמא עלי לומר "סחים") אוהבים מאוד להשתעשע באופן תמים ולא מזיק בפרקטיקות שמוגדרות על ידי החברה כפרוורטיות כמו למשל בדס"מ. לא מתוך התמסרות מלאה וטוטאלית לפרקטיקות האלו אלא רק בשביל "ההתנסות" וההנאה שבדבר. על ידי כך שהם עושים זאת הם נותנים דרור לפרוורסיה הסמויה שלהם באופן מבוקר ולא מסוכן וממשיכים לחיות את החיים הנורמליים והשגרתיים שלהם. כך גם טרנד הערפדים, במיוחד סדרות עתירות בסקס ואלימות כמו "דם אמיתי", משמש בתור סם הוי הפרטי שלנו שאותו אנחנו אוהבים כל כך לצרוך במנות קטנות ולא מזיקות.

לפני כמה ימים נפתחה קבוצת הפייסבוק של "לא נסתום את הפה", הקמפיין של הקרן החדשה לישראל שנועד "לבנות מחדש את המחנה הדמוקרטי בישראל, ולהחזיר את היכולת שלו לתפקד ככוח משמעותי בציבוריות הישראלית" (הציטוט מדף הפייסבוק של הקבוצה). למרות שלפייסבוק יש פוטנציאל רב לשמש כבמה לדיונים פוליטיים פוריים וכמקום מפגש לאנשים שבאים מכל קצוות הקשת הפוליטית, הדבר האחרון שאפשר לומר על מה שמתרחש בימים האחרונים בדף של הקבוצה הוא שנוצרו שם דיונים עניינים ושיחות מעמיקות בין המחנות הפוליטיים השונים. יותר מדויק יהיה לומר שהמקום נראה כמו זירת התכתשות מלאה בהשמצות, גידופים ונאצות.

מי שאשמים בכך הם כמובן לא המפעילים של הקבוצה שעשו כל מאמץ אפשרי כדי להימנע מהתוצאה (הדי מתבקשת) הזאת, כפי שאפשר למשל לראות מהפוסט של נתאי שקרא לניהול שיחה תרבותית ומאופקת עם המגיבים המתלהמים. הבעיה היא שהנכונות לנהל שיח תרבותי ומאופק היא אולי טובה ויפה אבל לא ממש מועילה כשרק צד אחד מעוניין בכך. מהרגע שהדף של הקבוצה עלה לאוויר הפייסבוק הוא היה תחת מתקפת טוקבקיסטים וטכנאי מחשבים זועמים שבהחלט לא באו לשם כדי לקיים שום דיון תרבותי וענייני אלא אך ורק כדי להתקיף את הקמפיין ואת העומדים בראשו (שהם כידוע "סמולנים עוכרי ישראל שרוצים לתקוע סכין בגב האומה" וגו'). דיון ציבורי בוודאי שלא התקיים שם.

לא מדובר כמובן בתופעה יוצאת דופן. ככה האינטרנט מתנהל כפי שכולנו יודעים יותר מדי טוב. באתרי החדשות יש את הטוקבקיסטים הידועים לשמצה שרובם לא מנסים לקיים שום שיחה – תרבותית או לא תרבותית – עם מחבר הכתבה שהם מגיבים לה, אלא רק מקיאים את ההשמצות וההכפשות שלהם או ממחזרים את אותן סיסמאות שחוקות ולעוסות שכל כך מזוהות עם תרבות הטוקבקים בארץ. לפעמים כשקוראים את הטוקבקים קשה לדעת אם עומד מאחוריהם  אדם אמיתי או שאולי בכלל מדובר בטקסטים שיצאו מתחת ידיו של התגובמולטור.

גם בבלוגים קשה לומר שיש דיון ציבורי אמיתי. זה לא שאנשים לא כותבים על נושאים פוליטיים, אלא שיש תחושה שכל אחד בסופו של דבר מתבצר בעמדה שלו וכותב בעיקר עבור אנשי שלומו. רוב הקוראים של הבלוגים השמאלניים הם שמאלנים בעצמם, וכנ"ל לגבי הבלוגים הימניים (או האתרים הימנים כמו החברים של קפטן ג'ורג'). גם רוב המגיבים בבלוגים הם בדרך כלל אנשים שמראש כבר מסכימים עם מה שהבלוגר כותב (או לפחות עם ההשקפות והעמדות שלו) ובדרך כלל גם מנויים על קהל הקוראים הקבוע שלו, בעוד שחלק קטן יחסית הם קוראים מזדמנים ששוללים באופן אוטומטי את דבריו ולא מנסים להיכנס איתו לדיון אמיתי אלא מסתפקים בביטול גמור של כל מה שהוא אומר וכל מה שהוא מייצג.

זה לא שאין ויכוחים ודיונים בבלוגים, אבל בדרך כלל מדובר באנשים שחולקים את אותן השקפות ועמדות פוליטיות ומתווכחים יותר על הפרטים הקטנים ("למי להצביע בבחירות הבאות: למרצ או לחד"ש?"). התחושה הכללית היא שרוב הזמן אנחנו פשוט מדברים עם עצמנו. השמאל מדבר עם השמאל, הימין מדבר עם הימין, הדתיים מדברים עם הדתיים והחילונים מדברים עם החילונים. הויכוחים והדיונים השונים נוגעים יותר לפרטים הקטנים אבל רוב הזמן אין ממש מפגש אמיתי של אנשים שבאים מתוך עמדות מנוגדות ומנסים באמת להבין אחד את השני ולקיים דיון תרבותי. כאשר מפגש כזה אכן מתקיים מדי פעם הוא נראה רע מאוד, בדיוק כמו מה שקורה עכשיו בדף של לא נסתום.

הנושא הזה נוגע לשאלת קיומה, או אי קיומה, של הספירה הציבורית ברשת. הספירה הציבורית מוגדרת בתור המרחב החברתי שבו אנשים נפגשים כדי להחליף דעות באופן חופשי, ביקורתי ורציונלי. בספירה הציבורית עיקר החשיבות ניתנת לדעה שכל אדם מייצג יותר מאשר לזהות האישית שלו. על ידי הדיונים והשיחות שמתקיימים בספירה הציבורית נוצרת ומתגבשת "דעת הקהל" שאמורה לייצג את מגוון האמונות והדעות שרווחות בקרב הציבור (למרות שיש כאלה שטוענים ש"דעת הקהל" היא לא יותר מאשר פיקציה, כמו למשל פייר בורדייה). אחד ההוגים המפורסמים מהתקופה האחרונה שעסק בנושא הספירה הציבורית הוא יורגן הברמס. הברמס טען שהספירה הציבורית התקיימה בתקופות שונות בהיסטוריה כמו למשל בעולם העתיק באגוֹרה (כיכר העיר היוונית) או בתקופת הנאורות בדיונים הערים שאותם קיימו האינטלקטואלים בבתי הקפה, בסלונים הספרותיים ומעל דפי העיתונות המודפסת.

על פי הברמס הספירה הציבורית חדלה להתקיים בעת המודרנית בעיקר בגלל עליית תקשורת ההמונים, כמו הרדיו והטלוויזיה. אמצעי תקשורת אלה לא מקדמים יצירה של שיח ציבורי אמיתי אלא מהווים לא יותר מאשר מוצר שאותו ההמונים צורכים בצורה כמעט עיוורת. הטלוויזיה, לפי התפיסה הזאת, לא מדרבנת אותנו לחשוב ולקיים דיון ציבורי אלא מטמטמת אותנו ומוכרת לנו דעות אינסטנט ועמדות פוליטיות מוכנות מראש. אפשר לראות זאת למשל באופן שבו אנשים מצטטים באופן אוטומטי התבטאויות של פוליטיקאים ואנשי ציבור שונים שמופיעים בטלוויזיה או באופן שבו תוכניות טלוויזיה בסגנון פופוליטיקה, מועצת החכמים וכדומה מקיימות "שיח ציבורי" שבו הטענה העיקרית של המתדיינים מסתכמת ב: "אני לא הפרעתי לך, אתה אל תפריע לי!".

אולם למרות כל זאת הברמס אופטימי למדי לגבי עתידה של הספירה הציבורית ומאמין שהיא עתידה לשוב לחיינו. אחת התקוות הגדולות שנתלו באינטרנט כבר לפני שנים רבות הייתה שטכנולוגיה זו אכן תאפשר את שובה של הספירה הציבורית לעולם המודרני. הדימוי שאנשים רבים השתמשו בו כדי לתאר את האינטרנט בתחילת ימיו, ולמעשה עדיין משתמשים בו גם כיום, היה כיכר העיר היוונית. הציפייה הייתה שהאינטרנט ישמש בסופו של דבר כמקבילה המודרנית לאגוֹרה שבו תפרח מחדש הספירה הציבורית כפי שהיה בעבר בתקופות שונות.

הבעיה היא כאמור שרוב הזמן האינטרנט רחוק מאוד מלהזכיר את האגורה היוונית. דיונים פתוחים ורציונליים שמתקיימים באופן חופשי ותרבותי לא ממש רווחים כאן. אולי באמת הגיע כבר הזמן להחליף את הדימוי השחוק של כיכר העיר היוונית כשמדברים על האינטרנט, מפני שאם אנחנו כבר עוסקים בדימויים שלקוחים מהעולם העתיק האמת היא שהאינטרנט הרבה יותר דומה לבית השימוש הציבורי של הרומאים מאשר לכיכר העיר היוונית. בניגוד למה שמקובל אצלנו כיום בית השימוש הציבורי של הרומאים שימש לא רק לצרכים הטבעיים שעבורם מבנה מסוג כזה קיים אלא גם כמקום מפגש חברתי שבו עסקו אזרחי האימפריה הרומית בניהול שיחות חולין והחלפת רכילות עסיסית. בזמנם של הרומאים בית השימוש הציבורי היה בנוי ללא הפרדה בין היושבים (ייתכן אפילו שלא הייתה הפרד בין נשים לגברים) וכך הם יכלו לשבת בנוחיות, לעשות את צרכיהם ולשוחח זה עם זה על הא ועל דא. בדיוק כמו שעשו היוונים לפניהם, רק באווירה קצת פחות מבושמת ובתנאים סניטריים קצת פחות נאותים.

כשאני נתקל בכל הויכוחים והתגובות המתלהמות ברשת, כמו למשל אלה שמתקיימים כעת בדף של לא נסתום את הפה, קשה לי מאוד לחשוב עליהם על פי הדימוי של כיכר העיר היוונית. לצערי הרב הם אכן נראים יותר – או ליתר דיוק מריחים יותר – כמו השיחות שהתקיימו בבית השימוש הציבורי של הרומאים. זו גם אגב אחת הסיבות שאני כמעט אף פעם לא כותב בבלוג על נושאים שקשורים לפוליטיקה. זה לא שאין לי מה להגיד על הדברים האלה וזה גם כמובן לא שאני חושב שלא צריך לכתוב על הנושאים האלה. אני פשוט לא רואה שום תועלת מעשית בניסיון לקיים דיאלוג עם אנשים זרים ברשת על הנושאים האלה. יכול להיות שאני טועה, אבל אני פשוט לא מאמין ש"יש עם מי לדבר". נכון, יש חשיבות לפרסום עמדות ודעות אישיות ובשביל זה האינטרנט הוא אמצעי תקשורת מושלם מפני שאנחנו יכולים לבטא בו את עצמנו בפני קהל גדול ובעלות אפסית. הבעיה היא שכל המלל הזה שנוצר ברשת לא ממש נראה כמו רב שיח או דיון ציבורי, ובוודאי לא כמו תחייתה של הספירה הציבורית. זה פשוט נראה כמו אוסף גדול של אנשים שכל אחד מהם מדבר בעיקר אל עצמו.

בוויינט פורסמה אתמול ידיעה לפיה ג'קו אייזנברג מתכנן לעזוב את הארץ. כמובן שבידיעה מהסוג הזה – במיוחד כשמדובר באייזנברג האהוד כל כך בקרב החוגים הפטריוטים בארץ – לא צריך באמת לקרוא את הטוקבקים כדי לנחש מה תהייה התגובה הנפוצה בקרב הקוראים. אבל מכיוון שאני שואב הנאה פרוורטית לא קטנה מקריאת טוקבקים נוטפי שנאה וארס רפרפתי במהירות כהרגלי על השורות הראשונות של הידיעה וקפצתי חיש קל אל מה שבאמת חשוב: הטוקבקים. הנשמות הטובות כמובן לא אכזבו גם הפעם ואיחלו לאייזנברג שלל של איחולים לבביים כגון: "ברוך שפטרנו", "אירופה מחכה לך", "לך ואל תחזור שוב חתיכת חלאה" ועוד כהנה וכהנה איחולי הצלחה לאייזנברג בדרכו החדשה.

האמת שהסיפור האישי של אייזנברג והסיבות שהובילו אותו אל ההחלטה שלו לא ממש מעניינים אותי, אלא יותר היחס שלנו כאן במדינה לאנשים שמחליטים מסיבות כלשהן לעזוב את הארץ ולנסות ולחיות חיים חדשים בחו"ל. מבחינתי החלטה כזאת היא החלטה לגיטימית לחלוטין שלא צריך להצדיק אותה או להתנצל עליה ובוודאי שלא צריך לחטוף בגללה מטר של קללות ונאצות. זוהי זכותו הבסיסית של כל אדם ואדם להחליט היכן הוא רוצה לחיות את החיים שלו. אם מסיבות כלשהן אדם מגיע למסקנה שנכון יותר עבורו לחיות במדינה אחרת שבה הוא יוכל להגשים את עצמו ולחיות על פי הדרך שבה הוא מאמין, זוהי זכותו המלאה לעזוב את הארץ שלו ולעבור לגור בארץ אחרת.

בניגוד לכל הדיבורים האלה על כך שאנשים "חייבים" משהו למדינה שלהם, כשאותו משהו הוא כמובן בראש ובראשונה להמשיך להתגורר בה ולא משנה עד כמה הדבר הזה גורם לסבל ולייסורים, אני מאמין שאף אדם לא חייב שום דבר למדינה שלו אלא רק כל עוד הוא אזרח של אותה מדינה. לאזרח יש כמובן לא רק זכויות אלא גם חובות, על כך אף אחד לא חולק. אבל החובות האלה תקפים רק כל עוד אותו אדם הוא אכן אזרח של המדינה. עצם האזרחות במדינה היא לא חובה (וגם לא זכות) אלא החלטה שנובעת מתוך הבחירה החופשית של כל אדם ואדם. אף אחד לא מחויב לחיות דווקא במדינה מסוימת כנגד רצונו וכנגד ההבנה האישית שלו. אבל אצלנו כידוע הגישה הזאת מאוד לא מקובלת כפי שמדגימים בטוב טעם הטוקבקיסטים הרהוטים בידיעה על אייזנברג. אצלנו אנשים שמחליטים לעזוב את הארץ הם לא יותר מאשר נפולת של נמושות. ברוך שפטרנו. לכו ואל תחזרו.

קשה מאוד שלא לחשוב על הגישה העוינת והמתנשאת הזאת בהקשר של המילים שבהן אנחנו בוחרים להשתמש כדי לתאר את מי שעוזב את המדינה או בא אליה ממדינה אחרת. אנשים הרי לא עוזבים את ישראל או באים לגור בה. אנשים יורדים מהארץ או עולים אליה. אפשר כמובן להגיד שמדובר בבחירה מקרית במילים האלה, בחירה שאין לה שום משמעות מיוחדת. אבל בניגוד לתפיסה הנאיבית הזאת לפיה השפה שלנו רק מתארת את המציאות הקיימת, אני מעדיף יותר את הגישה הביקורתית שטוענות שהשפה שלנו מבנה את המציאות שבה אנחנו חיים. כשאנחנו אומרים שאדם יורד מן הארץ במקום להגיד שהוא בסך הכול עוזב אותה זוהי למעשה אמירה מאוד טעונה. אנחנו לא רק מתארים מעשה מסוים שאותו אדם עושה – אנחנו בעצם מעניקים למעשה הזה משמעות מאוד שלילית והופכים את האקט הניטרלי למעשה מגונה ומתועב.

המקור לשימוש במילים עליה וירידה כדי לתאר אנשים שעוברים לגור בארץ או עוזבים אותה נמצא למעשה בדת. בתלמוד ובמדרשים שונים מסופר שארץ ישראל "גבוהה יותר מכל שאר הארצות". האמירה הזאת כמובן לא מתייחסת למצב הגיאוגרפי של ארץ ישראל אלא כביכול ל"דרגה הרוחנית" שלה. ארץ ישראל נחשבת על פי הדת לקדושה יותר מאשר כל שאר העולם. לכן מי שחי בישראל נמצא בדרגה רוחנית גבוהה יותר ומי שעוזב אותה יורד לדרגה רוחנית נמוכה יותר.

לפי התפיסה המיסטית הזאת לא רק שמי שחי בארץ נמצא בדרגה רוחנית גבוהה יותר, אלא שמי שעוזב את הארץ בכלל לא עושה זאת מרצונו החופשי. האמת היא שהארץ היא זאת שמקיאה אותו מקרבה. מכיוון שאותו אדם חטא הוא הפך להיות טמא ולכן הקדושה לא יכולה עוד להכיל אותו בקרבה. היא פולטת אותו החוצה ממש כמו שגוף בריא פולט החוצה מאכל מקולקל שאותו הוא לא מסוגל לעכל.

למרות שמדובר בתפיסה מיסטית שמקורה בדת צורת החשיבה הזאת מצויה גם כיום בתרבות הישראלית החילונית, כמו הרבה תפיסות ומושגים אחרים שמקורם בדת ושקיימים עד היום בצורה זו או אחרת בחילוניות המודרנית. גם היום לא רק שאנשים רבים מאמינים שלעזוב את הארץ פירושו "לרדת" לדרגת קיום יותר נמוכה, אלא שהם גם מאמינים שהארץ ממש מקיאה את אותו אדם מקרבה. לא במובן המטאפיזי של הדת כמובן, אלא במובן זה שאם מישהו עוזב את הארץ סימן שהוא פשוט לוזר ונמושה שלא ראוי בכלל לגור כאן (בניגוד לנו כמובן).

עכשיו, אני כמובן לא בא לטעון כאן שאנשים צריכים לעזוב את הארץ. אני גם לא בא לטעון את ההפך שאנשים צריכים לגור דווקא בארץ. אני למעשה בכלל לא חושב שאנשים "צריכים" לחיות במקום מסוים על פני כדור הארץ לפי איזה שהוא צוו עליון. אני מאמין שאין שום חיוב על אף אדם לחיות במדינה מסוימת, בין אם מדובר כאן אצלנו בארץ או בכל מקום אחר בעולם. מדובר בהחלטה אישית שזכותו הבסיסית של כל אדם לקבוע בעצמו. מי שבוחר לחיות בחו"ל הוא לא נמושה, הוא לא מפסידן והוא גם לא "יורד" לשום מקום. הוא בסך הכול מחליט לחיות את חייו במקום אחר. אבל אצלנו כאמור מעדיפים יותר לנקוט את הגישה של הערס המצוי ברחוב ולאחל לכל מי שמחליט לעזוב את הארץ: "תלכי תלכי יא מכוערת, למה מי בכלל רוצה אותך?!".

לחלק הקודם

ויקיפדיה החלה את דרכה בתור פרויקט נספח ל"נופדיה" (Nupedia), אנציקלופדיה מקוונת שהוקמה ב-2000 ובניגוד לויקיפדיה הייתה דומה מאוד באופייה לאנציקלופדיות מסורתיות. הערכים השונים בנופדיה נכתבו על ידי אנשי מקצוע בתחומם וכל מאמר עבר ביקורת עמיתים לפני שהוא פורסם. ב-2001 שתי דמויות מרכזיות בנופדיה, ג'ימי ווילס ולארי סאנגר, הקימו את ויקיפדיה כפרויקט משלים לנופדיה המבוסס על טכנולוגיית ויקי. עד סוף 2001 הפרויקט גדל במהירות וכלל 20,000 מאמרים ב-18 שפות שונות.

ויקיפדיה ונופדיה התקיימו במקביל עד שפרויקט נופדיה חדל להתקיים ב-2003 והמאמרים של האתר שולבו בתוך ויקיפדיה. ב-2007 מספר המאמרים בויקיפדיה עלה על שני מיליון ובכך הפכה ויקיפדיה לאנציקלופדיה המקיפה ביותר שאי פעם נכתבה בהיסטוריה האנושית. למרות שויקיפדיה זכתה לאהדה רבה בקרב גולשי האינטרנט היא זכתה גם ללא מעט ביקורת שטענה בין היתר שאנציקלופדיה זו מועדת לפגיעה על ידי ניסיונות השחתה, שקיים חוסר שוויון ברמת האיכות בין הערכים השונים, ושאנציקלופדיה זו סובלת מחוסר אובייקטיביות ביחס לנושאים שנויים במחלוקת.

*

ויקיפדיה היא לא רק אנציקלופדיה מקוונת אלא גם קהילה וירטואלית לכל דבר. לקהילה זו ישנה אידיאולוגיה מוצהרת וניסיון להוות אלטרנטיבה רדיקלית לאופני ייצור הידע המאפיינים מוסדות וארגונים שמתקיימים מחוץ לאינטרנט, כמו למשל אנציקלופדיות מסורתיות, הממסד האקדמי וכדומה. במקום להיות ארגון ממוסד או "התאגדות" ויקיפדיה מתיימרת להיות קהילה פתוחה, חופשית ומסבירת פנים (כלומר על פי המונחים הסוציולוגיים של טאניס ויקיפדיה מתיימרת להיות "גמיינשאפט" ולא "גזלשאפט").

לקהילת ויקיפדיה ישנם מספר מאפיינים שבהם אני מעוניין להתמקד. ראשית, הקהילה דוגלת במדיניות אנטי-סמכותנית ולפיכך לא קיימת בה היררכיה של מעמדות כפי שנהוג באנציקלופדיות רגילות. כל המשתמשים בויקיפדיה הינם עקרונית בעלי אותו מעמד מבלי שאף משתמש יהיה כפוף לסמכותו של משתמש בכיר יותר. לכן כל משתמש בויקיפדיה יכול לבצע באופן חופשי עריכות במאמרים השונים מבלי שלעורך אחר יהיה מעמד גבוה יותר ממנו או זכות וטו. בנוסף לכך בויקיפדיה לא קיימת מערכת חוקים נוקשה ומחייבת כפי שמקובל במוסדות אחרים של ייצור ידע, לדוגמה כללי הכתיבה האקדמית שמחייבים את כל מי שפועל במסגרת אוניברסיטאית. בויקיפדיה קיימים אמנם "מדיניויות" או "עקרונות" (Policies) וכן "קווים מנחים" (Guidelines) לגבי אופן ההשתתפות הראוי בקהילת ויקיפדיה, אבל כללים אלה נתפסים בקרב הקהילה כלא יותר מאשר המלצה טובה ולא בהכרח כמערכת חוקים נוקשה ומחייבת.

מאפיין נוסף של ויקיפדיה הוא היותה קהילה המתנהלת על פי מודל של קבלת החלטות בקונצנזוס שבו הקבוצה מגיעה לידי קבלת החלטות באמצעות הסכמה קולקטיבית של חברי הקבוצה. בניגוד לתהליך של קבלת החלטות באמצעות הצבעה דמוקרטית, מודל זה דורש הסכמה של כל חברי הקבוצה ולא רק של רוב מסוים. כמו כן, קונצנזוס נבדל מהצבעה דמוקרטית בכך שהוא אינו דורש הליך פורמאלי כלשהו אלא הוא יכול להתקבל בעקבות דיון משותף וחופשי של חברי הקבוצה או אפילו על ידי הסכמה בשתיקה. דוגמאות היסטוריות למודל קבלת החלטות בקונצנזוס ניתן למצוא בקהילות דתיות שונות, כגון הקווקרים שפעלו על פי מודל זה כבר במאה ה-17.

בויקיפדיה מושג הקונצנזוס נחשב למדיניות רשמית לכל דבר, ואפילו לאחד מ"חמשת עמודי היסוד" של ויקיפדיה. כאשר משתמש בויקיפדיה כותב ערך מסוים שאר המשתמשים יכולים להסכים עם תוכן הערך ולהשאיר אותו כמו שהוא, או לא להסכים עם תוכן המאמר ולערוך אותו לפי הבנתם. במידה ומתבצעת עריכה כלשהי בערך באפשרותם של שאר המשתמשים להסכים או לא להסכים עם תוכן העריכה ולהגיב בהתאם לכך. כתיבת מאמרים בויקיפדיה היא אפוא תהליך דינמי ומתמשך של יצירה משותפת של חברי הקהילה, כשבכל שלב נתון של תהליך העריכה תוכן המאמר אמור לבטא את הקונצנזוס הרווח בקהילה. תהליך זה של כתיבה משותפת מתבסס על ההנחה שבקרב קהילת המשתמשים בויקיפדיה יתקיים רב-שיח שמתאפיין ברוח טובה ואמון הדדי אשר יוביל בסופו של דבר להסכמה משותפת בין חברי הקהילה.

*

על פניו עולה הרושם שויקיפדיה היא אכן ניסיון מוצלח להקים באינטרנט מודל קהילתי של ייצור ידע. ההצלחה המסחררת של ויקיפדיה ומידת הפופולאריות ההולכת וגוברת שלה הרשימו אף את מבקריה החריפים ביותר שסירבו להאמין שמפעל כזה יהיה אי פעם בגדר האפשרי. ואכן קשה מאוד להעלות על הדעת שמחוץ לאינטרנט יתקיים שיתוף פעולה בין-לאומי בין אלפי אנשים מכל רחבי העולם אשר פועלים יחדיו ליצור אנציקלופדיה חופשית ללא שום שכר, ללא שום הכרה רשמית, ללא היררכיה של מעמדות וללא מערכת חוקים מחייבת. עובדה זו לכאורה מחזקת את טענתם של המחזיקים בעמדה הטכנו-אוטופיסטית, כדוגמת הווארד ריינגולד, אשר מאמינים שהאינטרנט יאפשר את חזרת הקהילתיות האבודה לעולם המודרני.

אולם יש להטיל ספק עד כמה תיאור אידיאלי זה של אופן ההתנהלות של ויקיפדיה כקהילה אכן תואם את המציאות. הדוגלים ברעיון הטכנו-אוטופי לרוב מדגישים רק את הצדדים החיוביים באינטראקציה החברתית שמתקיימת באינטרנט ומתארים את המציאות החברתית הזאת כמעין התגשמות של רעיון אוטופי כלשהו. גישה זו מתעלמת כמובן מכך שלמרות כל הרצון הטוב שלנו האינטרנט הוא לא אוטופיה אלא בסך הכול מרחב של פעילות חברתית שמתקיים במקביל למציאות הרגילה שלנו, מרחב שאליו אנחנו מביאים איתנו את המטען התרבותי והחברתי שרכשנו כבר בחיים הרגילים שלנו. ויקיפדיה מהווה דוגמה מובהקת לתופעה זו מפני שלמרות המאפיינים הקהילתיים והפתוחים שלה, קהילה זו בסופו של דבר משעתקת באופן מדויק את מבני הכוח של אותם מוסדות וארגונים של ייצור ידע ורחוקה מלהיות קהילה פתוחה ושוויונית כפי שהיא מתיימרת להיות.

העמדה הרשמית של ויקיפידיה היא כאמור שבקהילה זו לא קיימת היררכיה של מעמדות. ואמנם כאשר ויקיפדיה הוקמה ב-2000 לא היה שום ריבוד חברתי או סטטוסים חברתיים שונים בקרב חברי הקהילה. מצב זה השתנה כאשר ב-2003 הכריז ג'ימי ויילס על כוונתו ליצור בויקיפדיה סטטוס חברתי חדש של "מפעילי מערכת" שרק מיעוט של משתמשים יזכה בו. ווילס אמנם מיהר להדגיש שלא מדובר בשום אופן בשינוי רדיקלי במבנה של קהילת ויקיפדיה והפיכתה לבירוקרטיה, אלא כלשונו זה "אינו עניין גדול" ("no big deal"). ציטוט זה של ויילס חוזר ומופיע בהקשרים רבים בתוך ויקיפדיה ומחוצה לה מתוך מטרה להדגיש כי אכן לא מדובר בשינוי מהותי במבנה של ויקיפדיה כקהילה חופשית. מפעילי מערכת לטענתו של ויילס הם בסך הכול משתמשים רגילים לכל דבר שהוענקו להם יכולות טכניות שונות שנוגעות לניהול האתר. אולם בכך אין שום אינדיקציה לגבי היותם של מפעילי מערכת בעלי סמכות גדולה יותר או כוח רב יותר מאשר אלו של שאר המשתמשים הרגילים. ויקיפדיה, אליבא דוילס, היא עדיין קהילה חופשית ונטולת היררכיה ומעמדות.

בעקבות החלטה זו למנות חלק ממשתמשי ויקיפדיה לתפקיד מפעיל מערכת נקבעו במהלך השנים עוד סטטוסים שונים וכן הוקמו גופים ממסדיים שונים בתוך ויקיפדיה. כיום ניתן למנות חמישה סטטוסים הקיימים בויקיפדיה לפי סדר היררכי עולה: (1) משתמש לא רשום אשר רשאי לערוך רק מאמרים שקיימים כבר בויקיפדיה. (2) משתמש רשום שרשאי לערוך מאמרים קיימים וגם לכתוב מאמרים חדשים. (3) מפעיל מערכת שביכולתו למחוק מאמר שלם, לנעול מאמרים ובכך למנוע ממשתמשים אחרים לערוך אותם וכמו כן לחסום משתמשים מלבצע עריכות בויקיפדיה. (4) בירוקרט שביכולתו לקדם משתמש רגיל לדרגת מפעיל מערכת או בירוקרט, לשנות שם משתמש ולנהל סטטוס של מאמר לגבי עריכה באמצעות בוטים. (5) חבר בועדת הבוררות, גוף ממסדי שנחשב לצעד האחרון במקרים של מחלוקות חריפה בין משתמשים שלא הצליחו להגיע לפשרה כלשהי.

השיח שמתקיים בקרב קהילת ויקיפדיה לגבי הסטטוסים והמעמדות השונים מתאפיין ברטוריקה שמטשטשת את האלמנט החתרני שבתופעות אלה, ומציגה אותם יותר כעניין פורמאלי ולא כשינוי בעצם מהותה של ויקיפדיה כ"קהילה חופשית". מפעילי מערכת מוצגים לרוב כמי שבסך הכול מוטלת עליהם אחריות וחובה נוספת ולא כבעלי זכויות וכוח מעל ומעבר למשתמש הרגיל. אולם בניגוד לעמדה אפולוגטית זו חוקרים שונים ניסו להראות כי מדובר אכן בשינוי מהותי בטבעה של ויקיפדיה והפיכתה אט אט מקהילה שוויונית ואנרכיסטית כמעט באופייה לבירוקרטיה לכל דבר.

כך למשל במחקר מקיף (pdf) שבחן את מידת ההשתתפות בעריכה בויקיפדיה של משתמשים בעלי סטאטוסים שונים נטען כי יצירת הסטאטוס של מפעיל מערכת גרמה לתופעה של ריבוד חברתי בקהילת ויקיפדיה. מפעילי מערכת הפכו למעין מעמד גבוה של משתמשים בעלי זכויות וסמכויות יתר שבמקרים רבים השתמשו בכוח שניתן להם כדי לכפות את דעתם על הרוב. עוד נטען באותו מחקר כי מידת התרומה של מפעילי מערכת לעריכה בפועל של מאמרים בויקיפדיה הייתה גדולה באופן משמעותי מזו של משתמשים רגילים, כך שקולם של מפעילי המערכת נשמע הרבה יותר מאשר קולם של המשתמשים הרגילים, למרות שמפעילי המערכת מהווים מיעוט בקרב הקהילה. מכך הוסק באותו מחקר כי ניתן בהחלט לראות את מפעילי המערכת בויקיפדיה כמעמד של אליטה חברתית בתוך קהילת ויקיפדיה.

המשך יבוא

מי שנוהג לרכוש את עיקר ההשכלה שלו מטוויטר ומעיתון (?) העיר עוד עלול לקבל את הרושם המוטעה שהסיפור הכי לוהט כרגע במדינה הוא מלחמת התרבות שניטשת בין הסחים להיפסטרים. יש כמובן משהו מאוד בועתי ותלוש בכל הדיבור הזה על סחים והיפסטרים ובעיקר בדיבור על הדיבור על סחים והיפסטרים, כמו בפוסט הזה. אני מניח שהרבה אנשים יפטרו כלאחר יד את כל זה ויגידו שמדובר בלא יותר מאשר התעסקות מיותרת בתופעה אינפנטילית ורדודה. למרות שאני מבין את הגישה הזאת ומבין מהיכן היא נובעת אני לגמרי לא מסכים איתה. לדעתי כל תופעה תרבותית, בזויה וטראשית ככל שהיא תהייה, ראויה לעיון מעמיק (או לכל הפחות לפוסט טרחני), אפילו אם מדובר בכל הדיונים שרצים עכשיו ברשת ובכל מיני מקומונים על היפסטרים וסחים. נכון, הדיונים האלה כשלעצמם אולי מטופשים וחסרי כל פואנטה, אבל עצם הקיום שלהם הוא תופעה מרתקת והעובדה שיש כל כך הרבה התעסקות בנושא הזה רק מראה לנו שיש כאן משהו שבאמת מטריד את מנוחתם של אנשים רבים.

הרבה אנשים מדברים, כותבים ומצייצים על סחים ועל היפסטרים אבל כמעט אף אחד לא מצליח להגדיר בצורה מדויקת וקולעת מה זה בכלל סחי ומה זה היפסטר. אותי למשל "האשימו" כבר כמה פעמים בחיים שלי בכך שאני היפסטר, אבל מצד שני אני בטוח שיש גם לא מעט אנשים שיגידו עלי שאני סחי מובהק (הרי מה יותר סחי מלכתוב פוסטים על סחים?). בסופו של דבר קשה לקבוע בצורה מדויקת ונחרצת מי היפסטר ומי סחי. הרי אף אחד לא ממש מגדיר את עצמו בתור סחי או היפסטר, חוץ אולי מכמה אנשים שבתור אקט של התרסה מתחכמת מגדירים את עצמם כסחים גאים (שלמרבה האירוניה זה כמובן המעשה הכי היפסטרי שאפשר לעשות). עד כמה שידוע לי גם לא קיים שום סחידאר או היפסטרדאר שיכול לעזור לנו לאתר סחים והיפסטרים סמויים או איזה נייר לקמוס שיכול לקבוע בצורה מדעית את אחוז הסחיות וההיפסטריות שזורם אצלנו בדם.

כבר יצא לי לכתוב בעבר מה אני חושב על היפסטרים ועל סחים. למעשה באופן די מוזר הפוסט שלי על הסחים הפך להיות הפוסט הכי נצפה וגם המילה "סחים", על נגזרותיה השונות, היא כרגע מילת החיפוש הכי פופולרית שמובילה לבלוג שלי, מה שרק מראה עד כמה אנשים אובססיביים לגבי הנושא הזה. אני לא מתכוון לחזור על מה שכבר כתבתי ולכן אני רק אגיד בקיצור שלדעתי אין בארץ היפסטרים אמיתיים. יש אולי כמה טיפוסים בודדים פה ושם שעונים על כל הקריטריונים הנדרשים אבל בוודאי שאין כאן תופעה חברתית רווחת או איזו תרבות נגד מובחנת. נכון, יש אולי אנשים שמתלבשים כמו היפסטרים, מקשיבים למוזיקה שנחשבת להיפסטרית ויוצאים לכל מיני מקומות שנחשבים למעוזי ההיפסטרים התל אביבים, אבל לרוב האנשים האלה אין באמת את המנטליות והשקפת העולם שמשויכים להיפסטרים. לגבי סחים המצב הוא בדיוק הפוך מפני שלדעתי כולנו כאן סחים במידה זו או אחרת. נרצה בכך או לא, הישראליות היא סחית מעצם המהות שלה, זה משהו שהוא פשוט בילט-אין לתוך התודעה התרבותית שלנו (לידיעת הקורא יאיר לפיד). אני חושב שכל מי שנסע לחו"ל לפחות פעם אחת בחיים שלו ונחשף קצת למה שקורה מחוץ לפריפריה שלנו חייב להבין את זה, אחרת הוא באמת סחי חסר תקנה.

עכשיו, אני כמובן לא מתכוון להגיד כאן שכולנו זהים ושווים ושאין באמת אנשים מתוחכמים יותר ומתוחכמים פחות או בעלי טעם טוב יותר וטעם טוב פחות. אני מודה, להיות פוליטיקלי קורקט אף פעם לא היה הצד החזק שלי ואני בהחלט סובל ממידה לא מבוטלת של אליטיזם. אני גם מסכים כמובן לכך שיש אנשים שנוטים יותר לצד ההיפסטרי של הסקאלה ויש אנשים שנוטים יותר לצד הסחי של הסקאלה. העניין הוא שההגדרה המקובלת להבחנה בין המצב ההיפסטרי למצב הסחי קובעת שהסחיות היא מצב של חוסר מודעות עצמית מוחלטת שבו הסחי לא מודע לחלוטין למציאות שהוא חי בה, להחלטות שהוא מבצע בחיים שלו, לבחירה שלו בסגנון חיים מסוים ובטעם אישי מובחן ובעיקר לעצם העובדה שהוא סחי. ההיפסטריות לעומת זאת היא מצב של עודף מודעות עצמית מוקצנת שבו מרוב התחכמות ואירוניה עצמית ההיפסטר מודע לכל החלטה שלו וכל אקט שהוא מבצע. לכן במקום לחיות את החיים שלו בצורה טבעית ונורמלית ההיפסטר חייב תמיד להתנהג באופן הכי לא צפוי והכי לא מקובל, להתלבש בצורה חריגה, לשמוע מוזיקה שאף אחד חוץ ממנו לא מכיר ולהשתמש בסלנג מיוחד שאף אחד חוץ מקבוצה מאוד מצומצמת של אנשים לא מכיר.

מעבר לכך שהתיאורים האלה הם כמובן סטריאוטיפיים להחריד ולא מציאותיים בעליל, האמת הפשוטה היא שאין אצלנו באמת קבוצות חברתיות מובחנות של היפסטרים וסחים ובוודאי שאין שום מחלוקת אידיאולוגית או מלחמת תרבות שמתקיימת כרגע בין שני המחנות המדומיינים האלה. מדובר בלא יותר מאשר פיקציה שאולי נוצרה בתור דאחקה חצי משועשעת מעצמה במוחם הקודח של כמה תל אביבים מגניבים אבל שאיכשהו התחילה לתפוס תאוצה ולהשתלט על צורת החשיבה וצורת הדיבור שלנו. זה כשלעצמו כמובן לא משהו חדש, אנחנו הרי תמיד אוהבים לתאר את המציאות החברתית שבה אנחנו חיים בצורה דיכוטומית ופשטנית של שחור מול לבן, טוב מול רע, אמת מול שקר ואותנטיות מול זיוף. אנחנו גם אוהבים מאוד לחלק את החברה שאנחנו חיים בה לקבוצות דמיוניות ולפנטז על כל מיני מלחמות ויריבויות שכביכול מתקיימות ביניהן. התקשורת במיוחד אוהבת להצטרף לחגיגה ולדווח בהתלהבות על היריבויות בין תת תרבויות שונות, כמו שלמשל היה בזמנו לגבי המודס והרוקרס (יריבות שאמנם היה לה בסיס היסטורי אבל נופחה מעבר לכל פרופורציה בתקשורת), ההיפים והסקינהדס וכיוצא בזה. כל תקופה והמלחמה התרבותית שלה שמתקיימת בעיקר בפנטזיה הקולקטיבית ובמדיומים השונים (אני אישית ממש לא אתפלא אם בקרוב תצא איזו תוכנית טלוויזיה שתעסוק בסחים והיפסטרים, למשל סיטקום על סחי והיפסטר שנאלצים לחלוק דירה בתל אביב).

אבל למה אנחנו תמיד עושים את זה? כנראה מפני שזה עוזר לנו למפות את המציאות החברתית שלנו ולדעת "מי נגד מי", מפני שזה הופך את החיים שלנו ליותר מעניינים ומורכבים ומעניק לנו נושא חם לדבר עליו ולהתווכח עליו (וכמובן להתווכח על עצם הלגיטימיות והתועלת של הויכוח עליו). בקיצור, כי זה מוסיף קצת אקשן לחיים האפרוריים והבנאלים שלנו והופך אותם ליותר מעניינים ודינמיים כשאנחנו מתארים אותם בתור שדה קרב או זירת אגרוף שבה אנשים נלחמים בחירוף נפש להגנת האידיאולוגיה ודרך החיים שלהם מפני כל מי שקם כדי לאיים עליהן ולאתגר אותן.

אבל יכול להיות שיש סיבה נוספת לכך. הרבה זמרים שרו על כך שכולם צריכים מישהו לאהוב, למשל ג'פרסון איירפליין, קווין ואמנים רבים אחרים. אבל האמת הלא נעימה היא שבעצם כולם צריכים מישהו לשנוא. אנחנו יכולים להסתדר פחות או יותר גם בלי מישהו לאהוב, אבל בלי מישהו לשנוא איך בכלל נוכל להגדיר את הזהות העצמית שלנו, בלי לדעת מי מייצג את כל מה שרע בעינינו איך בכלל נוכל לדעת מה באמת רע בעינינו? ככה זה בדיוק עם כל הסיפור הזה של סחים נגד היפסטרים. ההתעסקות היא לא בעיצוב הזהות העצמית שלנו, כלומר האם אנחנו היפסטרים או סחים. ההתעסקות היא בעיקר ביצירת הסטריאוטיפ של הזולת שקובע האם הוא סחי או היפסטר. חשוב לנו להגדיר קבוצה מסוימת ולשנוא אותה מפני ש"הם" אלא שהורסים את התרבות שלנו ומרדדים אותה (ואפילו יותר חמור מזה: הם אלה שמשתלטים על כל מקומות הבילוי הטובים בעיר). רק על ידי כך שאנחנו ממציאים לעצמנו אויב דמיוני שמאיים על כל מה שטוב ונכון בעולם, אנחנו יכולים לצאת להגנת כל מה שאכן טוב ונכון בעולם שלנו.

והאמת היא שאם נשים את כל הציניות בצד, אז כל הסיפור המגוחך הזה של מלחמת הסחים בהיפסטרים דווקא נוגע בנושאים מאוד רציניים ומהותיים. למשל המשמעות של הסגנון שלנו ומה אנחנו מבטאים באמצעותו, המשמעות של הבחירה שלנו בטעם אישי והשיקולים שמשפיעים על כך, טבען של תת תרבויות ותרבויות נגד, המתח התמידי שקיים בין המיינסטרים ובין התרבות האלטרנטיבית, ובין המרכז לשוליים. אבל למה לטרוח ולחפור על כל הנושאים האלה בצורה רצינית ומעמיקה כשאפשר פשוט לחלק את העולם לסחים והיפסטרים ולעשות לעצמנו חיים הרבה יותר קלים?

לחלק הקודם

קהילות וירטואליות הן קהילות שחבריהן אינם מתקשרים זה עם זה פנים אל פנים אלא דרך אמצעי תקשורת כלשהו שמקשר ביניהם. למרות שמקובל לחשוב שקהילות וירטואליות מתקיימות רק בעולם המודרני ובעיקר באינטרנט, האמת היא שקהילות וירטואליות שונות התקיימו גם בעבר הרחוק. כך למשל במאה ה-17 חברי "החברה המלכותית של לונדון לשיפור הידע במדעי הטבע" הקימו קהילה של מלומדים שהתקיימה אך ורק באמצעות חליפת מכתבים בין חברי הקהילה. אולם תופעות מסוג זה היו ספורות למדי לאורך ההיסטוריה ומעולם לא הגיעו לכדי תופעה המונית. בעשורים האחרונים האינטרנט יצר מציאות חדשה של קהילות וירטואליות שבהן התקשורת בין חברי הקהילה מתבצעת באמצעות רשתות מחשבים, קהילות אשר הנקראות גם בשם המדויק יותר "קהילות מקוונות".

הקהילות הוירטואליות באינטרנט עוררו את סקרנותם של חוקרים רבים אשר התעניינו בצורה חדשה זו של מבנה קהילתי. אחד החוקרים הראשונים שהתעניינו בתופעה זו הוא הווארד ריינגולד שגם טבע את הביטוי "קהילה וירטואלית". ריינגולד חקר את האינטראקציה החברתית שהתקיימה באינטרנט כבר בשנות ה-80, בעיקר באחת הרשתות החברתיות המקוונות הראשונות שנקראה: The WELL. ריינגולד חקר את הקהילה לא רק מתוך נקודת המבט המרוחקת של מתבונן פסיבי מן הצד אלא גם מתוך נקודת המבט האישית של חבר פעיל בקהילה. את הרשמים שלו מהקהילה ואת המסקנות שהוא הגיע אליהן לגבי מהותן ועתידן של הקהילות הוירטואליות הוא סיכם בספרו: "The Virtual Community" שהפך להיות עם השנים לאחד הספרים הנודעים ביותר בתחום זה.

אחד הנושאים הנחקרים ביותר בתחום הקהילות הוירטואליות הוא עצם השאלה האם בכלל ניתן לכנות מבנים חברתיים מסוג זה בשם "קהילות". כמובן שאין מי שחולק על כך שלקהילות וירטואליות יש מראית עין של קהילה ועל כך שאנשים שמתקשרים ביניהם באינטרנט נוטים להאמין שהם חברים בקהילה אמיתית ואף לדבר על עצמם כעל קהילה לכל דבר (תופעה שלמשל מאוד בולטת היום בקהילת טוויטר הישראלית). אולם השאלה החשובה היא האם באמת תתכן מציאות של "קהילה", במובן הסוציולוגי של המילה, כאשר חברי הקהילה מתקשרים אחד עם השני רק באמצעות האינטרנט, או שמא תופעה זו הינה לא יותר מאשר פסיאודו-קהילתיות מזויפת, לא יותר מאשר תחליף מלאכותי לדבר האמיתי.

ריינגולד סירב לקבל את הטענה של מספר חוקרים בני זמנו לפיה התקשורת באינטרנט מונעת מאתנו את היכולת להביע רגש ואנושיות ושלכן לא ניתן ליצור קשרים מהותיים באמצעות תקשורת מסוג זה (עמדה זו אגב מקובלת גם כיום בטענה הרווחת בחוגים מסוימים שהאינטרנט לעולם לא יוכל להחליף תקשורת פנים אל פנים משום שמדובר במדיום קר ומנוכר). בניגוד לגישה הזאת ריינגולד הביע עמדה אופטימית למדי לפיה בני אדם יכולים בהחלט להביע רגשות וליצור קשרים מהותיים ועמוקים גם באינטרנט ושלמעשה הרגש האנושי הוא תנאי ההכרחי לקיומן של קהילות וירטואליות (בניגוד לסתם התקבצות מקרית של אנשים באינטרנט). כך למשל מגדיר ריינגולד את המושג "קהילה וירטואלית" כתופעה חברתית הנוצרת כאשר בני אדם משקיעים מספיק רגשות אנושיים ביצירת קשרים בעלי משמעות:

קהילות וירטואליות הן מצבורים חברתיים שצומחים ברשת כאשר כמות מספיקה של אנשים מקיימים את הדיונים הציבוריים הללו למשך תקופה מספקת, עם מספיק רגשות אנושיים, כדי ליצור רשתות של קשרים חברתיים במרחב הווירטואלי (ריינגולד, הקהילה הוירטואלית).

ריינגולד תיאר בספרו מספר מאפיינים של הדינאמיקה החברתית באינטרנט אשר לדעתו מאפשרים יצירת קהילות וירטואליות. כך למשל הוא תיאר את תופעת ביטול העכבות (disinhibition) שרווחת מאוד באינטרנט ושמוכרת היטב לכולנו. לטענתו תופעה זו נוצרת מכיוון שבאינטרנט אנחנו לא רואים את בני השיח שלנו ולפעמים כמעט שלא יודעים עליהם שום דבר (ובאותה מידה ממש אנחנו מודעים לכך שבן השיח שלנו לא יודע דבר עלינו) ולכן אנחנו מרשים לעצמנו להסיר מעלינו את העכבות החברתיות שמאפיינות מפגשים חברתיים בעולם הרגיל, בעיקר בין אנשים זרים. למרות שלתופעה זו יש כמובן היבטים שליליים (למשל בהתנהגות האנטי-חברתית שרווחת למדי ברשת, בעיקר בטוקבקים) יש לה גם היבטים חיוביים שעוזרים לקרב בין בני אדם. באינטרנט אנשים נוטים להיות יותר פתוחים ולתת יותר בטחון בזולת וכן לפתח בקלות קשרים אינטימיים גם עם אנשים שבאים מרקע תרבותי שונה לגמרי. התנהגות פתוחה וחופשית זו מזכירה מאוד את יחסי האנוש שמאפיינים את הקהילתיות שסוציולוגים כמו טאניס טענו שהתקיימה בחברה הכפרית המסורתית ושחדלה להתקיים בעיר המודרנית המנוכרת.

מאפיין נוסף של ההתנהגות החברתית באינטרנט הוא תופעה שריינגולד כינה בשם: "כלכלת מתנות". הכוונה היא לתופעה הידועה שבה אנשים באינטרנט, ובפרט חברים בקהילות וירטואליות, נוטים לעזור אחד לשני מבלי לצפות לתגמול מיידי מהאדם שהם עזרו לו. ריינגולד טען שההסבר לכך הוא שהקהילה הוירטואלית חשובה כל כך עבור החברים בה עד שהם נוטים לראות לנגד עיניהם את טובתה של הקהילה יותר מאשר את התועלת האישית שלהם ולכן הם מתנהגים בצורה יותר אלטרואיסטית ומתחשבת בזולת (אם כי יש לציין שכיום ישנם לא מעט חוקרים שחולקים על הסברו של ריינגולד ומציעים הסברים אחרים לתופעות של שיתוף פעולה ועזרה הדדית באינטרנט, כמו שכבר כתבתי על כך פעם).

חברי הקהילה הוירטואלית רואים אפוא את הקהילה כתכלית בפני עצמה ולא רק כאמצעי ולכן הם מתנהגים עם שאר חברי הקהילה באופן לא אינטרסנטי. ריינגולד כמובן תיאר את האינטרנט באופן כמעט אידילי. על פי התיאור שלו באינטרנט קשרים מהותיים ואינטימיים יכולים להתפתח בקלות רבה והמבנים החברתיים שצומחים במרחב חברתי הן קהילות לכל דבר. לא רק זאת אלא שריינגולד אף סבר שבאופן פרדוקסלי למדי דווקא באינטרנט שבו אנחנו מתקשרים אחד עם השני מבלי להיפגש פיזית יצמח מחדש המבנה הקהילתי המסורתי שחדל להתקיים לאחר שהמודרניזציה והעיור המעיטו ביצירת קשרי פנים מול פנים ויצרו מציאות חברתית מנוכרת וקרה.

אמנם אין כמעט מי שחולק על כך שבאופן תיאורטי האינטרנט יכול להיות כלי עזר חשוב מאוד ביצירה של קהילות וירטואליות. לאינטרנט יש מאפיינים ותכונות שיכולים לתרום רבות ליצירת קשרים אינטימיים ומבנים חברתיים יציבים, למשל היכולת שלו לקשר בקלות בין אנשים שנמצאים במרחק גיאוגרפי רב אחד מהשני. כמו כן, האינטרנט יכול לעזור לאנשים לגשר על פני פערים של הבדלי גזע, דת ומגדר. בניגוד לעולם הפיזי שבו הבדלים אלה יוצרים לרוב פערים חברתיים ותרבותיים עמוקים שקשה מאוד לגשר עליהם, באינטרנט המאפיינים אלה פחות משמעותיים מפני שאנשים נוטים יותר להישפט על פי האופן שבו הם מתנהגים בפועל ופחות על פי הגדרות חיצוניות ושטחיות שלרוב אינן באות לידי ביטוי מוחצן באינטרנט. בנוסף לכך האינטרנט מאפשר למשתמשים לתרום בקלות לקהילה שבה הם חברים ולשתף את שאר חברי הקהילה בתכנים שהם יוצרים. מאפיינים אלה יכולים כמובן לעזור לצמיחה של קהילות וירטואליות בעלות קשרים חברתיים אינטימיים והדוקים בסגנון הקהילתיות המסורתית שאפיינה את חיי הכפר.

אולם הנקודה החשובה היא שעצם העובדה שלאינטרנט ישנם תכונות ומאפיינים שיכולים תיאורטית לתרום לצמיחה של קהילות אינה מחייבת שהדבר בהכרח יתרחש בפועל. ריינגולד נקט בעמדה של דטרמיניזם טכנולוגי מובהק לפיה הטכנולוגיה מהווה את הגורם העיקרי לשינויים חברתיים. על פי גישה זו מכיוון שהאינטרנט הוא אמצעי תקשורת שמעצם מהותו מאפשר יצירה של קשרים חברתיים קהילתיים – השינוי החברתי שטכנולוגיה זו בהכרח תיצור הוא הקמתן של קהילות וירטואליות בעלות מבנה מסורתי ויציב (אפשר למצוא הד מסוים לגישה זו באופן שבו אנשים רבים מתפלאים שוב ושוב כשהם נתקלים בהתנהגות אנטי-חברתית ברשת, כאילו שהטכנולוגיה בלבד הייתה אמורה באופן קסום למנוע צורות התנהגות מסוג זה).

גישה דטרמיניסטית זו מתעלמת כמובן מהעובדה שהטכנולוגיה היא לא יותר מאשר מקור השפעה אפשרי אחד מני רבים ושישנם עוד מקורות השפעה אחרים שמעצבים את החברה שבה אנו חיים. על פי הגישה המנוגדת לדטרמיניזם הטכנולוגי, אשר קרויה לעתים דטרמיניזם סוציולוגי (או פשוט: "הגישה הסוציולוגית"), לא ניתן לראות בטכנולוגיה את הגורם המשפיע היחיד על החברה האנושית, אלא יש לתת משקל זהה גם לגורמים אחרים. עצם העובדה שלטכנולוגיה ישנה כביכול "מהות" מסיימת שאמורה לפחות תיאורטית לגרום לשינוי חברתי כלשהו לא מהווה ערובה לכך ששינוי זה אכן יתרחש בפועל, ולכן לגבי האינטרנט אין שום סיבה לצפות שטכנולוגיה זו תוכל באמת להחזיר לעולם את המבנה הקהילתי שאבד בעת המודרנית (בהנחה כמובן שמבנה זה בכלל התקיים בעבר בצורה האידילית שבה הוא נתפס כיום).

כאשר האינטרנט החל להיות פופולרי בשנות ה-90 רוב הספרות המחקרית והפופולרית שנכתבה על האינטרנט נקטה בגישה של דטרמיניזם טכנולוגי בדומה לריינגולד (וככל הנראה בהשפעתו), וצפתה שבסופו של דבר האינטרנט יגרום באופן בלתי נמנע לשינויים חברתיים עמוקים ובעיקר לפריחה מחודשת של הקהילות המסורתיות. אולם בשנים האחרונות גישה טכנו-אוטופיסטית זו נחלשה בעקבות מחקרים חדשים אשר נקטו בגישה יותר ביקורתית כלפי האינטרנט ובחרו לבחון את יחסי הגומלין בין האינטרנט כטכנולוגיה בעלת מאפיינים מסוימים, ובין האופן שבו אנשים מתנהגים בפועל במרחב החברתי שנוצר באינטרנט. מחקרים אלה טענו שבמקרים רבים למרות שלאינטרנט יש את הפוטנציאל לגרום לשינויים חברתיים שונים, אנשים באינטרנט נוטים בדרך כלל לשעתק למציאות החברתית ברשת את אותם מבנים חברתיים ותופעות חברתיות שקיימים בעולם הרגיל. במקום להיות עולם חדש ומופלא כפי שרבים ציפו שהוא יהיה נראה שהאינטרנט הוא – לטוב ולרע – לא יותר מאשר גרסה דיגיטלית של העולם הרגיל והמוכר שבו אנחנו חיים.

לחלק הבא

אני מאוד לא אוהב למחזר דברים ישנים שלי ולכן באופן עקרוני אני משתדל תמיד לכתוב דברים חדשים עבור הבלוג. העניין הוא שלא מזמן שמתי לב לכך שלמרות שכתבתי כאן על המון נושאים אף פעם בעצם לא כתבתי על עבודת הדוקטורט שלי (ואני מניח שזה לא במקרה…). במקרה ואתם לא יודעים הדוקטורט שאני כותב, או ליתר דיוק מנסה נואשות לכתוב, עוסק בקהילות וירטואליות ומתמקד בעיקר בויקיפדיה. מכיוון שכבר כתבתי בזמנו עבודה שעוסקת בנושא הזה ממש ומסכמת אותו די טוב ומכיוון שהיא סתם מונחת לה על ההארד דיסק שלי וצוברת אבק דיגיטלי, נראה לי די מיותר לכתוב פוסט במיוחד על הנושא הזה כשכבר יש לי טקסט שעוסק בכך. לכן החלטתי לחרוג באופן חד פעמי מהמנהג שלי ולהעלות לכאן את העבודה.

כדי להתאים את הטקסט לשפה המקובלת יותר באינטרנט שכתבתי אותו במקצת והואיל ומדובר בטקסט די ארוך (אפילו יחסית לפוסטים הרגילים שלי…) חילקתי אותו לשלושה פוסטים נפרדים שכל אחד מהם יעסוק בתת נושא אחר: הקהילה במחשבה הסוציולוגית, קהילות וירטואליות וקהילת ויקיפדיה. כשעסקתי בהתאמה של הטקסט לבלוג יצא לי לחשוב לא מעט על הפערים וההבדלים בין הכתיבה האקדמית על האינטרנט ובין הכתיבה שמתקיימת בפועל באינטרנט ועל האופנים השונים שבהם צורות הכתיבה האלו סותרות זו את זו – הן בשפה והן בתפיסות שעומדות מאחורי כל צורת שיח – אך גם משלימות אחת את השנייה. אבל זה כבר נושא לפוסט אחר.

מבוא

בסדרת פוסטים זו אני מתכוון לבחון את ויקיפדיה בתור קהילה וירטואלית. העיון שלי יעשה על רקע החשיבה הסוציולוגית הקלסית אודות מושג הקהילה, שבלעדיה לא ניתן להבין בצורה מלאה ומקיפה את תופעת הקהילות באינטרנט, וכן על רקע הספרות המחקרית שנכתבה בשנים האחרונות אודות תרבות הרשת.

תופעת קיומן של קהילות וירטואליות, כגון פורומים וקבוצות דיון, עוררה את סקרנותם של חוקרי אינטרנט רבים אשר עסקו במגוון שאלות שונות אודות תופעה זו. אחת השאלות המרכזיות שבה חוקרים אלה עסקו היא האם בכלל ניתן לכנות תופעות מסוג זה בשם "קהילות", במיוחד לאור העובדה שהאנשים שלוקחים בהן חלק בכלל לא באים במגע זה עם זה. בעבר רוב חוקרי האינטרנט היו אופטימיים בגישתם כלפי קהילות וירטואליות וטענו שהאינטרנט יאפשר בסופו של דבר את חזרתן של הקהילות המסורתיות שאבדו בעולם המודרני (או על כל פנים איבדו מכוחן). לעומת זאת חוקרים אחרים הביעו עמדות יותר זהירות כלפי תופעה זו והסתפקו עד כמה קהילות וירטואליות יוכלו באמת להוות אלטרנטיבה ראויה לקהילות בעולם הרגיל ולאפשר חזרה לצורת החיים של קהילות מסורתיות. חלקם אפילו ניסו לטעון שהקהילות הוירטואליות רק יחריפו את הניכור והריחוק שקיימים בעולם המודרני ויגרמו לפרגמנטציה חברתית (טענה שאנחנו שומעים גם כיום לא פעם לגבי "הסכנות שבאינטרנט", בעיקר בכתיבה הפופוליסטית אודות הרשת).

המטרה שלי היא לבחון האם ויקיפדיה אכן הצליחה לייצר מבנה קהילתי פתוח ושוויוני כפי שהיא מתיימרת לעשות, או שמא היא בסופו של דבר רק שעתקה אל תוך האינטרנט את אותם מבני כוח המאפיינים גופים ממסדיים העוסקים בתהליכים של ייצור ידע ולכן רחוקה מאוד מלהיות קהילה במובן המסורתי של המילה.

הקהילה במחשבה הסוציולוגית

המושג "קהילה" העסיק את המחשבה הסוציולוגית החל מתחילתה במאה ה-19. סוציולוגים אירופאים שונים עסקו במושג זה בעיקר תוך השוואת דגם הקהילה הכפרית לדגם הקהילה העירונית המודרנית וראו בהם שני דגמים מנוגדים. הסוציולוג הראשון שעסק באופן מקיף בנושא זה הוא פרדיננד טאניס (Tönnies) אשר טבע את ההבחנה המפורסמת בין גמיינשאפט (Gemeinschaft) לבין גזלשאפט (Gesellschaft), או בעברית: בין קהילה לבין חברה.

על פי טאניס, גמיינשאפט (קהילה) היא צורת ההתארגנות החברתית המאפיינת את הכפר או את העיירה הקטנה. צורה זו מתאפיינת ביחסים חזקים ואינטימיים בין בני הקהילה הטעונים במטען רגשי חזק ואשר לרוב נמשכים לאורך זמן רב. כמו כן גמיינשאפט מתאפיין בתחושה חזקה של סולידריות בין בני הקהילה ובקיומם של ערכים מוסריים העוברים בקהילה מדור לדור באמצעות המסורת. לעומת זאת גזלשאפט (חברה) היא צורת החיים האופיינית לערים הגדולות של ימינו כפועל יוצא מהמהפכה התעשייתית ומהשינויים החברתיים העמוקים שנוצרו בעקבותיה. צורת חיים זו מבוססת על יחסים משניים, רופפים וארעיים. כמו כן היחסים בגמיינשאפט מבוססים יותר על שיקול דעת רציונאלי "קר" ופחות על הרגש ועל הסולידריות כמו בגמיינשאפט.

טאניס אמנם מעולם לא ציין בצורה מפורשת בספריו איזה מהדגמים הללו טוב יותר, הדגם המסורתי של הקהילה הכפרית או הדגם של החברה העירונית, אולם מקובל לראות אותו כמי שהביע ביקורת רבה על יחסי האנוש המשניים והתכליתיים המאפיינים את העיר המודרנית המנוכרת.

אמיל דורקהיים (Durkheim) עסק אף הוא בנושא זה וההתייחסות שלו למושג הקהילה דומה למדי לזו של טאניס. כמו טאניס גם דורקהיים השווה בין אורח החיים הכפרי ואורח החיים העירוני וראה בהם שני הפכים. אולם בניגוד לטאניס דורקהיים התמקד יותר בצורת הסולידריות המאפיינת כל דגם. על פי דורקהיים אורח החיים הכפרי המסורתי מתבסס על מה שהוא מכנה בשם: "סולידריות מכאנית", כלומר סולידריות המבוססת על שלושה דברים: דמיון בין חברי הקהילה השונים, הסכמה לגבי המסורת ונורמות התנהגות משותפות. אורח החיים העירוני לעומת זאת מתבסס על מה שדורקהיים מכנה בשם: "סולידריות אורגנית", כלומר סולידריות המתאפיינת בקשרים שמבוססים על התמחות ותלות הדדית. במילים אחרות, מה שמאחד את בני הכפר היא העובדה שכולם זהים וחולקים את אותם ערכים, נורמות ומסורת. אצל בני העיר לעומת זאת דווקא ההבדל והשוני הוא זה שיוצר את הסולידריות מפני שכל אחד מהם מתמחה בדבר אחר ולכן זקוק לשאר בני העיר כדי להתקיים.

בניגוד לטאניס אשר כאמור ראה באור שלילי את התפוררות הקהילה המסורתית והתחזקות החברה המודרנית, דורקהיים דווקא ראה באור חיובי את הסולידריות האורגנית המאפיינת את חיי העיר. הוא סבר שצורת חיים זו נעלה יותר מאורח החיים שאפיין את הכפר מפני שהסולידריות של בני העיר המבוססת על שוני בין חברי הקבוצה מאפשרת לחברה להיות יותר גמישה וסובלנית כלפי האחר ולהעניק לחבריה מידה רבה יותר של פרטיות וחופש בחירה, וזאת בניגוד לקהילה הכפרית המסורתית שמבוססת על סולידריות מכאנית של דמיון בין בני הקבוצה אשר לרוב גורמת לאי-סובלנות קיצונית כלפי השונה והאחר (כפי שלמשל אפשר לראות גם כיום בחברות סגורות כמו הקיבוצים או החברה החרדית).

גיאורג זימל (Simmel) עסק אף הוא בניתוח ההבדלים בין חיי העיר לחיי הכפר. זימל טען שהאינטראקציה החברתית בין בני העיר מתבססת יותר על יחסים משניים ורציונאליים ופחות על יחסים אינטימיים המבוססים על רגש ומסורת (בדומה לעמדתו של טאניס), אך טען שלמרות שהאדם העירוני נתפס לרוב כקר ומנוכר בהשוואה לאדם הכפרי ה"חם" והאנושי, האמת היא שההתנהגות המנוכרת כביכול של האדם האורבני נובעת מאסטרטגיה של אימוץ "אישיות עירונית" שבן העיר חייב לנקוט כדי להתמודד עם השטף הבלתי פוסק של רשמים וגירויים המאפיין את חיי העיר הסוערים והתוססים, אך לא מתוך ניכור וריחוק מהזולת. כפי שזימל מתאר זאת:

הטיפוס של איש המטרופולין, הלובש כמובן צורות מצורות שונות, יוצר לו כלי הגנה נגד האיום בעקירה מן השורשים בשל הזרמים והניגודים בסביבה החיצונית. הוא מגיב עליהם לא באמצעות הרגשות אלא באמצעות התבונה, הודות לעליית המודעות המעניקה לה עדיפות נפשית. בכך מוסטות התגובות על התופעות השונות אל האיבר הנפשי שהוא הכי פחות רגיש והכי מרוחק ממעמקי האישיות. (גיאורג זימל, "העיר הגדולה וחיי הנפש")

כדי להתמודד עם מבול בלתי פוסק זה של גירויים חיצוניים האדם העירוני נאלץ לסנן את הרשמים והגירויים הללו ולהתנהג בצורה מחושבת ואדישה כלפי רובם. לפיכך האדם העירוני קושר קשרים משניים בלבד עם רוב האנשים עמם הוא בא במגע כדי שהוא יוכל להתמקד באותם קשרים ויחסים שהנם חשובים עבורו. האדם העירוני אם כן לא באמת מנוכר יותר מהאדם הכפרי, הוא פשוט נאלץ להתמודד עם יותר קשרים חברתיים ולכן חייב לנקוט בעמדה אדישה כביכול כלפי רובם.

כדאי אגב לציין אגב שבשנים האחרונות מצב זה חוזר ברשת כאשר אנחנו נאלצים לקיים קשרים חברתיים עם עשרות ומאות אנשים, בעיקר ברשתות החברתיות. מכיוון שמדובר בכמות גדולה מאוד של קשרים אנחנו לומדים לסנן אותם ולקיים קשרים יותר רופפים עם רובם כדי שנוכל לעמוד במבול הגירויים המקיף אותנו בכל עבר ברשת. אם בעידן המודרני האדם אימץ לעצמו "אישיות עירונית" כדי להתמודד עם המציאות החדשה והעמוסה בגירויים שבה הוא נאלץ לחיות, כיום אנחנו מאמצים לעצמנו "אישיות וירטואליות" כדי להתמודד עם המציאות החברתית ברשת אשר עמוסה עוד יותר בגירויים והסחות דעת.

המחשבה הסוציולוגית אודות מושג הקהילה אשר החלה כאמור באירופה אצל הוגים כדוגמת טאניס, דורקהיים וזימל, המשיכה להתפתח בארה"ב בעיקר אצל "אסכולת שיקגו". אחד מנציגי אסכולת שיקגו הוא לואיס וירת' (Wirth) ששילב בהגותו אודות האורבניזם את רעיונותיהם של טאניס, דורקהיים וזימל לכדי שיטה מקיפה אחת. לטענתו של וירת' החיים האורבאניים מתאפיינים באימפרסונאליות וקשרים שטחיים וזמניים. האדם העירוני נוטה להתייחס אל הזולת כאל אמצעי יותר מאשר כאל תכלית בפני עצמה. כלומר, כאשר בני העיר באים במגע עם הזולת הם נוטים לזהות אותו בעיקר עם התפקיד שבו הוא משמש – מוכר בחנות, שוטר, מורה בבית ספר וכדומה – יותר מאשר לראות בו אדם העומד בפני עצמו. לפיכך האינטראקציה בין בני העיר הנה יותר אינטרסנטית ועניינית באופייה בניגוד לאינטראקציה האינטימית והאנושית של בני הכפר. כפי שלמשל וירת' מתאר בקטע זה:

אופייני לתושבי העיר שהם פוגשים זה את זה בתפקידים מקוטעים מאוד. אמת הדבר שבהשוואה לתושבי הכפר הם תלויים במספר גדול יותר של אנשים לסיפוק צורכיהם היומיומיים, ועל כן הם קשורים במספר גדול יותר של קבוצות מאורגנות. אך הם תלויים פחות באדם יחיד ומסוים, ותלותם באחרים מוגבלת לפן מקוטע מאוד של פעילות הזולת. לכך בדיוק מתכוונים כשאומרים שהעיר מאופיינת ביחסים משניים יותר מאשר ביחסים ראשוניים. הקשרים בעיר הם קשרי פנים אל פנים, ואף על פי כן הם בלתי אישיים, שטחיים, חולפים ומקוטעים. יתכן שהיחס המסויג, האדישות וחוסר ההתלהבות שתושבי העיר מגלים ביחסיהם, הם אמצעי לחסן את עצמם נגד התביעות והציפיות של אחרים מהם. (לואיס וירת', "אורבניות כאורח חיים")

המחשבה הסוציולוגית המשיכה לעסוק בנושא הקהילות מבלי לחדש יותר מדי בנושא אלא בעיקר לחזור על אותן טענות ותיאוריות שכבר נאמרו בעבר. עיקר הדיונים שבהם עסקו הסוציולוגים נגעו לשאלה המרכזית האם הקהילה אכן אבדה בעידן המודרני בעקבות צמיחת האורבניזם, או שמא בכלל מדובר בתפיסה נוסטלגית ונאיבית מפני שהקהילה האידילית למעשה מעולם לא הייתה קיימת במציאות. כמו כן נעשו ניסיונות שונים לעסוק במודלים החדשים של קהילתיות בעידן המודרני, כמו למשל הטענה אודות הניאו-שבטיות. אולם בעקבות צמיחת האינטרנט החלו להיווצר קהילות מסוג חדש אשר עוררו שוב את הדיון הישן סביב טבעה ומהותה של הקהילה: קהילות וירטואליות.

לחלק הבא

כל מי שמכיר את עולם משחקי המחשב, אפילו אם מדובר בהיכרות שטחית למדי, יודע שמדובר בתחום שהתפתח מאוד במהלך השנים. בדרך כלל כשמדברים על ההתפתחות של משחקי מחשב מתייחסים יותר לצדדים הטכניים של התחום, כמו למשל הגרפיקה והסאונד של המשחקים. בניגוד למדיומים אחרים שבהם ההתפתחות הטכנולוגית הייתה יחסית די איטית, למשל הקולנוע, במשחקי מחשב ההתפתחות המואצת של המחשבים הביתיים גרמה לכך שהמדיום התקדם בקצב מאוד מסחרר והשתנה עד ללא הכר במהלך תקופה קצרה יחסית. אי אפשר בכלל להתחיל ולהשוות את משחקי המחשב הריאליסטים והמרשימים של ימינו למשחקים מלפני עשרים או אפילו עשר שנים שנראים בהשוואה מאוד פרימיטיביים ומיושנים.

אבל יש לא מעט התפתחויות בתחום שלא נוגעות דווקא להיבט הטכנולוגי אלא להיבט היותר מהותי של התחום, כלומר לפילוסופיה שעומדת מאחורי עיצוב המשחקים. בניגוד להיבט הטכנולוגי שכמובן רק הלך והשתפר עם השנים, כאן לא כל כך ברור שההתפתחות הייתה תמיד חיובית. אני בהחלט לא מתכוון להיות נוסטלגי ולטעון ש"המשחקים של פעם היו טובים יותר מהמשחקים של היום יותר", כמו שהרבה גיימרים מזדקנים אוהבים לומר, מהסיבה הפשוטה שאני פשוט לא מאמין בכך. לדעתי משחקי מחשב היום נוטים להיות יותר מורכבים ועשירים בתוכן ובעיקר מצליחים להעביר לשחקן חוויה לא פחות סוחפת ממשחקי העבר. אבל יחד עם זאת אני חושב שמשחקי העבר הצטיינו יותר מהמשחקים של היום בכמה היבטים מסוימים, ובהם אני רוצה להתמקד כאן.

יומני היקר

אחד הדברים שאפיינו את משחקי העבר הוא שהם דרשו מהשחקן להיות מאוד פעיל במעקב אחרי המידע השונה שהופיע במשחק. למשל במשחקי הרפתקאות ומשחקי תפקידים השחקן היה נדרש לנהל יומן משימות שבו הוא היה צריך לרשום את כל המידע החשוב שנחשף במהלך המשחק ולעקוב אחרי ההתפתחויות של המשימות השונות, כלומר לאן הוא צריך ללכת, עם מי הוא צריך לדבר וכו'. הרבה משחקים ישנים גם דרשו מהשחקן לשרטט בעצמו מפות של עולם המשחק או לפחות לנהל מעקב אחרי המסעות שלו בעזרת מפה אמיתית שסופקה לו יחד עם המשחק. המעקב הזה היה מאד חשוב מפני שאם השחקן לא היה רושם מידע מסוים בשלב ראשוני של המשחק או דואג לשרטט את המפות השונות הוא היה יכול להיתקע בשלבים יותר מתקדמים מפני שהוא לא היה יודע מה עליו לעשות או להיכן עליו ללכת. במשחקים המודרניים לעומת זאת השחקן לא צריך לעקוב אחרי הפרטים האלה מפני שהמשחק כבר מכיל יומן משימות ומפות שמתעדכנים באופן אוטומטי.

השינוי כאן הוא לא רק שינוי טכני אלא שינוי בתפיסה שעומדת מאחורי המשחקים. הגישה כיום היא שפעילות כמו ניהול יומן או שרטוט מפות היא לא יותר מאשר עיסוק טרחני שרק מעיק על השחקן ומסיט אותו מהמשחק. במקום שהשחקן יצטרך להשקיע את המאמץ שלו בעבודה השחורה המשחק עושה זאת עבורו ומאפשר לו להתמקד רק בחווית המשחק. העניין הוא שה"עבודה השחורה" הזאת מעולם לא הייתה היסח הדעת או מטלה משעממת וטרחנית אלא חלק אינטגרלי מחווית המשחק שאף תרם רבות לטשטוש הגבולות בין עולם המשחק הדמיוני לעולם המציאותי של השחקן. מכיוון שהשחקן היה חייב לנהל מעקב אחרי כל הפרטים האלו הוא נאלץ להיות יותר קשוב למשחק ולהשקיע בו יותר תשומת לב וריכוז ולפיכך להיות יותר שקוע בו. במשחקים של היום המטלה הזאת כבר לא מוטלת עליו, אבל בעצם מדובר באובדן של חלק חשוב מחווית המשחק.

אתה חי רק פעם אחת, או שלוש

פסילות היו בעבר כמעט חלק בלתי נפרד מכל משחק. המוות במשחקים האלה היה סכנה מוחשית מפני שהשחקן היה יכול "למות" רק מספר מוגבל של פעמים, לפעמים אפילו רק פעם אחת כמו למשל בקראטקה. לאחר שהשחקן ניצל את כל הפסילות שלו המשחק היה מסתיים והוא היה צריך להתחיל אותו מההתחלה. ההתייחסות של השחקן למשחק הייתה כאל משימה שאפשר בהחלט להיכשל בה. הגישה הזאת באה לידי ביטוי לא רק בפסילות אלא גם במגבלה של זמן מוקצב. למשל בנסיך הפרסי הראשון הייתה לשחקן הקצבה של שעה אחת בלבד כדי לסיים את המשחק. הוא היה יכול אמנם למות אין ספור פעמים, אבל ברגע שהזמן היה נגמר המשחק היה מסתיים והשחקן היה חייב להתחיל אותו מההתחלה.

במשחקים החדשים אין זכר לגישה הזאת. השחקן יכול למות אין סוף פעמים, אין שום מגבלה של זמן וברוב המשחקים יש מנגנון שמירה מאוד נוח שמאפשר לשחקן לשמור את המשחק בכל רגע נתון. במילים אחרות, הכישלון הוא כבר לא אופציה. השחקן רק צריך לנסות שוב ושוב לעבור את כל האתגרים עד שלבסוף הוא יסיים את המשחק. "Game Over" הוא משהו שכבר לא צריך לפחד ממנו.

הגישה הזאת אמנם הופכת את המשחקים לפחות מתסכלים, אבל חלק גדול מתחושת הסיכון וההרפתקה שמשחקים אמורים לספק לנו הולך לאיבוד בעקבות כך. כמובן שבמשחקים הארוכים של ימינו זה כבר לא הגיוני להגביל כך את השחקן. בניגוד למשחקי העבר הקצרים אי אפשר לצפות היום שמישהו ישקיע במשחק עשר שעות ואפילו יותר ואז יפסל ויצטרך להתחיל הכול מההתחלה. למרות זאת אני מאמין שאפשר למצוא פשרה בין הגישה הלא סלחנית של משחקי העבר לגישה הסלחנית בצורה מוגזמת של המשחקים כיום. למשל להגביל את מספר השמירות האפשריות בכל שלב נתון (כמו למשל בסדרת היטמן) או אפילו לא לאפשר בכלל לשחקן לשמור באמצע שלב אלא רק בין השלבים השונים (כמו למשל בריינבו סיקס 3 שאמנם יצא בשנת 2003 אבל לא ממש שונה באופן מהותי ממשחקים דומים שיוצאים גם היום). גם אם זה כבר לא הגיוני היום שמשחקים יסתיימו ב"גיים אובר", זה עדיין לא אומר שאי אפשר להפוך את הכישלון במשחקים למשהו קצת יותר מאיים ובעל משקל ועל ידי כך גם להפוך את ההצלחה להרבה יותר מספקת ומתגמלת. הבעיה היא שרוב המשחקים כיום מעדיפים לא לנקוט בגישה הזאת.

לך בעקבות המצפן

ההיבט הזה נוגע בעיקר למשחקי תפקידים אבל גם לז'אנרים רבים אחרים. משחקי עבר התאפיינו בעמימות מסוימת מפני שלא תמיד היה ברור בכל רגע נתון מה בדיוק השחקן צריך לעשות ולהיכן בדיוק הוא אמור ללכת. למעשה חלק מהחוויה היה לנסות ולגלות בעצמך מה עליך לעשות ובשביל זה היית צריך לחקור את העולם של המשחק. למשל, היית יכול לדעת שאתה צריך להגיע לעיר מסוימת ולדבר שם עם אדם מסוים אבל לא היית יודע היכן הוא בדיוק נמצא ואיך הוא בדיוק נראה. לפעמים היו נותנים לך הוראות מעורפלות ולא מדויקות ("הוא נמצא בחלק העני של העיר", "חפש את הצריף הישן שנמצא צפונית מהצומת") שרק הפכו את החיפושים האלה לעוד יותר ארוכים ומאתגרים.

במשחקים המודרניים השחקן לעולם לא נמצא בערפל. בדרך כלל יש אפילו מצפן ממשי שמורה לו בכל רגע להיכן בדיוק הוא צריך ללכת ומה הוא צריך לעשות. כל מה שהשחקן צריך לעשות כדי להתקדם במשחק הוא פשוט ללכת בעקבות המצפן ולהגיע במהירות למטרה שלו. האבסורד הגדול בכך הוא שיש לפעמים ילדים קטנים שמסיימים את המשחקים האלה בלי לדעת כמעט מילה אחת באנגלית, גם כאשר מדובר במשחק בעל עלילה מורכבת ועמוקה ולא במשחק אקשן פשטני. מכיוון שהמשחק מורה לך בדיוק לאן עליך ללכת אתה לא ממש חייב להבין את העלילה ולהתעמק בה כדי להתקדם במשחק ולסיים אותו אלא פשוט ללכת בעקבות המצפן. כאמור, זה לא שהמשחקים היום פחות מורכבים מאשר משחקי העבר, הבעיה היא בכך שהם לפעמים מאפשרים לשחקן להתייחס כלאחר יד לעלילה ולהתקדם במשחק באופן כמעט אוטומטי.

העיקר הבריאות

אחד השינויים הבולטים בשנים האחרונות בעולם המשחקים הוא המעבר מ"מד חיים" ל"בריאות מתחדשת". במשחקי עבר היה לגיבור מד חיים שהמחיש בצורה גרפית את המצב הבריאותי שלו ואת כמות הנזק שהוא ספג (מסורת שהגיעה למשחקי המחשב ממשחקי התפקידים השולחניים ושבמקור הגיעה בכלל ממשחקי האסטרטגיה השולחניים). בשנים האחרונות המשחקים עברו לשיטה של בריאות מתחדשת שבה אין שום מד חיים על גבי המסך. הגיבור עדיין יכול להיפצע ויש אינדיקציה גרפית מסוימת לכך כשזה קורה, למשל כתמי דם שמופיעים על גבי המסך, אבל אחרי כמה שניות של מנוחה הבריאות של הגיבור חוזרת למצבה הרגיל כאילו כלום לא קרה. השיטה הזאת הפכה להיות מוסכמה רווחת ואם פעם זה היה טבעי מאוד שיש מד חיים במשחקים, היום זה כבר נראה מאוד ארכאי ומיושן.

אמנם נכתב לא מעט על הנושא הזה בשנים האחרונות, אבל בעיקר לגבי הריאליזם וחוסר הריאליזם של השיטות השונות. אני מסכים שהשיטה החדשה פחות ריאליסטית, אבל מצד שני גם מד חיים לא היה ממש מציאותי (מפני שהוא אפשר לגיבור של המשחק לספוג כמות גדולה מאוד של נזק ולהתרפא באופן מיידי בעזרת "חבילות בריאות" קסומות). חוץ מזה, אני מאמין שמשחקי מחשב לא חייבים להיות ריאליסטיים בצורה מלאה אלא לכל היותר להעניק לנו תחושה ריאליסטית ולגבי כך שתי השיטות טובות באותה מידה. הבעיה העיקרית בבריאות המתחדשת טמונה לא דווקא במידת הריאליזם של השיטה הזאת, אלא בכך שגם כאן המשחקים נוטים להפוך ליותר סלחניים כלפי הטעויות של השחקן ולפיכך לפחות מאתגרים (דוגמה מובהקת לכך היא סדרת ספלינטר סל שעברה לשיטה הזאת בכותר הלפני אחרון בסדרה ועל ידי כך הפכה להיות ממשחק התגנבות מותח ומורט עצבים למשחק אקשן מהיר וקצבי).

תן לאצבעות ללכת במקומך

זאת לא נוסטלגיה לטעון שמשחקי העבר היו יותר מאתגרים מהמשחקים של היום. תעשיית המשחקים טוענת זאת באופן מוצהר. לא פעם אנחנו שומעים כיצד מפתחי משחקים אומרים בגלוי שהם מעוניינים שהמשחקים שלהם יהיו יותר נגישים לקהל הרחב. יש כאן כמובן שיקול מסחרי מאוד פשוט, חברות המשחקים מעוניינות להגדיל את הרווחים שלהן ולכן הן מעדיפות לפנות לקהל הרחב של שחקני הקז'ואל מאשר לגרעין הקשה של השחקנים. אחת הסיבות למהפך הזה היא ההצלחה הכלכלית המרשימה של קונסולת ה WII שתרמה לשינוי הגישה של תעשיית המשחקים והעברת הדגש למשחקי קז'ואל קלילים.

הבעיה היא כמובן בכך שהמשחקים היום נוטים להיות מאוד קלים וחסר בהם אתגר רציני. אפשר לראות את זה כמעט בכל משחק חדש שיוצא היום למחשב האישי. גם בסדרות משחקים שתמיד התאפיינו באתגרים קשים, כמו למשל הנסיך הפרסי וספלינטר סל, אפשר לראות כיצד הכותרים האחרונים בסדרות האלו הפכו להיות לא יותר מאשר משחק ילדים שלא דורש יותר מדי מאמץ או מיומנות מהשחקן (אמנם בכותר האחרון של הנסיך הפרסי שיצא ממש לא מזמן המפתחים ניסו לחזור לשורשים של הסדרה). אם בעבר טעות קטנה בביצוע תמרון אקרובטי בנסיך הפרסי הייתה יכולה להוביל אותך אל מותך וטעות קטנה בניסיון להתגנב מאחורי שומר בספלינטר סל הייתה יכולה להזעיק למקומך צבא שלם של שומרים – כיום כל הפעילויות האלו מתבצעות באופן כמעט אוטומטי בלי לדרוש מהשחקן שום מיומנות אמיתית אלא לכל היותר לחיצה על כפתור אחד או שניים.

עבור שחקני מחשב רציניים "אתגר" ו"תסכול" הן לא מילים גסות. הן דווקא חלק מההנאה – הדי מזוכיסטית יש להודות – שהם שואבים מהמשחק. במקום שמשחקי המחשב יתקדמו ויהפכו להיות יותר מורכבים ובוגרים, הם נוטים לאחרונה לסבול מרגרסיה ולהפוך ליותר פשטניים וילדותיים. הרצון לפנות לקהל הקז'ואל הוא אמנם מובן, אבל במקום שתעשיית המשחקים תשתדל לקרב את שחקני הקז'ואל לשחקנים היותר רציניים היא עושה את ההפך ומקרבת את השחקנים הרציניים יותר לשחקני הקז'ואל על ידי כך שהיא מכריחה אותם לשחק במשחקים פשטניים וסלחניים שלא דורשים מהם מיומנות גבוהה מדי.

*

כמובן שהנאמר כאן לא תקף בהכרח לכל המשחקים כיום, אבל בכל זאת מצביע על מגמה מסוימת שמאוד רווחת בתחום בשנים האחרונות, בעיקר במשחקים שמיועדים למחשב האישי. אם אפשר לסכם את השינויים שחלו במשחקי מחשב לאורך השנים אפשר לראות שיש מגמה די בולטת להפוך את חווית המשחק לפחות מחייבת ומאתגרת ויותר קז'ואלית וסלחנית. המגמה הזאת לא בהכרח רעה מפני שהיא מקרבת יותר אנשים לתחום והופכת את משחקי המחשב ליותר נגישים, אבל הבעיה היא שהמהלך הזה הרבה פעמים בא על חשבון השחקנים היותר רציניים שמקבלים חווית משחק יותר רדודה ובעיקר פחות מאתגרת ואימרסיבית (אין לזה תרגום מוצלח לעברית, סורי) ממה שמשחקי העבר הציעו.