הלם תרבות

בשעה טובה קיבלתי סוף סוף הזמנה לגוגל ווייב, באמת שהגיע הזמן. בשבועות האחרונים היה כל כך הרבה הייפ מסביב לגוגל ווייב עד שממש הרגשתי שחיי אינם חיים בלי זה. אבל עכשיו יצא לי להתנסות בווייב ולדעת על מה המהומה ממקור ראשון ולא רק מסרטוני יוטיוב שמשחזרים סצינות קלסיות מספרות זולה. עכשיו לפחות אני יודע שחיי אינם חיים גם כשיש לי את גוגל ווייב. אבל בכל אופן אני לא רוצה לדבר ספציפית על ווייב, אלא על האופן שבו הוא אמור לכאורה לשנות את צורת התקשורת שלנו באינטרנט.

עוד לפני שווייב היה בכלל זמין לציבור הרחב כולם כבר הכריזו עליו כעל ה"אימייל קילר" המושלם, מי שיהרוג סופית את האימייל וישנה בצורה דרסטית את האופן שבו אנחנו מתקשרים ברשת. כבר אמרתי לא פעם שתמיד מצחיק אותי מחדש לשמוע איך כל שבוע מספידים תופעה כלשהי בעולם האינטרנט ומכתירים את התופעה היורשת. בדרך כלל מדובר בניפוח מוגזם של דברים והוצאתם מכל פרופורציה. אבל אני מניח שכתבי מחשבים צריכים משהו לכתוב עליו, אז מה יותר פשוט מלהכריז על "מותו של ה…" ולהכתיר את היורש החדש?

אבל הפעם לא מדובר רק בטרנד אחד שמחליף טרנד אחר. הפעם יש כאן משהו יותר עקרוני שנוגע למהות האינטרנט כאמצעי תקשורת. כשמדברים על אמצעי תקשורת שונים נהוג לחלק אותם לשני סוגים עיקריים: תקשורת סינכרונית ותקשורת א-סינכרונית. במילים פשוטות: תקשורת סינכרונית היא תקשורת מיידית ומהירה, כמו שיחה פנים אל פנים או שיחה בטלפון. בתקשורת כזאת אנחנו משוחחים בזמן אמת. לעומת זאת תקשורת א-סינכרונית היא תקשורת באמצעות מכתבים או הטלגרף (פעם היה דבר כזה). צורת התקשורת הזאת היא לא-מיידית ולכן יכול לעבור פרק זמן ארוך למדי בין המסר לבין המענה.

האינטרנט היה מתחילתו אמצעי תקשורת ששילב את שתי התכונות ואפשר לנו לתקשר באופן מיידי וגם באופן לא-מיידי. אימיילים והתכתבות בפורומים הם דוגמאות לתקשורת לא מיידית, בעוד שצ'אטים הם דוגמה לתקשורת מיידית. הטענה שהרבה אנשים משמיעים כיום היא שהאימייל בעצם סיים את הקריירה שלו ועומד לצאת לפנסיה ושהעתיד שייך לגוגל ווייב.

וזאת ממש לא  תופעה יחידה, מדובר בעצם בטרנד שסוחף את כל האינטרנט. יש למשל המון דיבורים לאחרונה על המעבר אל "הזרם" ושינוי האופן שבו אנחנו משתמשים ברשת. למעשה לא מדובר בכלל במשהו תאורטי אלא במשהו שכולנו, לפחות אלו מאתנו שחיים ברשת, רואים ממש מול עינינו.

אפשר לראות את הטרנד הזה היום כמעט בכל מקום ברשת. הכל חי, זורם, עדכני, ומתרחש בזמן אמת. עדכונים זורמים ללא הפסקה בטוויטר, שורות סטטוס מתחלפות לנו מול העיניים בפייסבוק (תודות לשיטת הפיד החדשה), וגם גוגל ווייב תורם לכך והופך את חווית ההתכתבות האיטית באימיילים למשהו חי שמתרחש במהירות ובזמן אמת.

לכאורה מדובר בהתפתחות טכנולוגית חיובית. תקשורת לא-מיידית היא הרי משהו מיושן. תקשורת שמושפעת מכל מיני מגבלות טכניות שונות שמאטות אותה. למשל הזמן שלוקח למכתב להגיע ליעד שלו. תקשורת מיידית היא לכאורה צורת התקשורת האופטימלית והקרובה ביותר לתקשורת האנושית הטבעית שמתקיימת פנים מול פנים. מי שרואה זאת כך בעצם מניח שכל תקשורת אנושית צריכה להיות מיידית, ואם היא לא מיידית זהו רק בגלל מגבלות טכניות שונות שיש להתגבר עליהן (ואני כמובן יותר ממרמז פה לטענת דרידה על העדפת הדיבור על פני הכתיבה במסורת המערבית).

לפי הטענה הזאת האינטרנט רק מתפתח ומתקדם לעבר הצורה האופטימלית שלו, האופן שבו הוא היה אמור להיות מתחילתו. גוגל ווייב הוא אם כן צורת ההתכתבות המושלמת באינטרנט בניגוד לאימייל המיושן. על התפיסה הזאת בדיוק אני רוצה לחלוק כאן.

אני כמובן לא מתנגד לשום צורת תקשורת מיידית באינטרנט. גם אני כמו כולם משתמש מדי פעם בצ'אטים. האמת שאני די לא סובל צ'אטים, אבל אני מודה שלפעמים יש לזה בהחלט יתרון. למשל כשחבר מבקש ממני עזרה טכנית כדי לפתור בעיה מעצבנת במחשב שלו או כשאני מנסה להתחיל עם מישהי בפייסבוק. העניין הוא לא שתקשורת מיידית היא לדעתי דבר רע כשלעצמו, אלא שהנטישה של תקשורת לא-מיידית והתפיסה שלה כמשהו שלילי הם בעייתיים בעיני.

כשאני מקבל אימיילים חשובים אני אוהב לקחת את הזמן ולא להגיב להם מייד. אני אוהב לקרוא את האימייל לאט, לחשוב על התוכן, לנסח לעצמי בראש את התגובה שלי. רק אחר כך אני מגיב, בודק את מה שכתבתי, לפעמים אפילו משכתב ומנסח מחדש. רק כשאני מרוצה ממה שכתבתי אני שולח בחזרה את האימייל. נכון, לפעמים אני עונה אחרי כמה שעות או אפילו אחרי כמה ימים, אבל אני אוהב לקחת את הזמן.

ככה אני מתייחס גם לתגובות שאני כותב לפעמים בפורומים או בבלוגים. במקום להגיב למישהו מייד אחרי שקראתי ולהגיד משהו מטומטם וחסר תוכן בסגנון של "אחל'ה פוסט!" אני אוהב לחשוב ולקחת את הזמן. לפעמים אני מגיב למשהו מעניין שקראתי רק אחרי כמה ימים. בזמן אינטרנט כמה ימים שווים לנצח אבל כזה אני, אולד סקול.

בצ'אטים לעומת זאת אני תמיד מרגיש לחוץ לענות, אני חייב לחשוב מהר, להגיב מהר, לא להתעמק במה שאני כותב, לא לנסח את עצמי בצורה מדויקת – רק לענות מהר מהר פן יגמר. אותו הדבר גם בטוויטר. זה אמנם די כיף, זה מאתגר, זה מדרבן אותי לאלתר לפעמים כל מני דברים שנונים, אבל באמת שזה לא תחליף לשיחה נורמלית.

מה שאני חושש מפניו הוא לא הקדמה הטכנולוגית. בוודאי שלא. אני לא מפחד מכך שגוגל ווייב יהיה פופולרי, או שטוויטר יתפוס תאוצה. אני מפחד רק מזה שאנחנו בסופו של דבר נאבד את ההנאה שבאטיות ונתמכר סופית להנאה שבהיסחפות. אני יודע שאני מסתכן כאן בעודף נוסטלגיה אבל אני ממש לא כזה. אני פשוט מודאג מכיוון התפתחות אפשרי שעלול לגרום לנו לשכוח מהי בעצם תקשורת אנושית. אני חושש מכך שהתקשורת בינינו תהיה כל כך "בזמן אמת" עד שהמילה "אמת" תהיה אולי הדבר האחרון שיאפיין אותה.

בוב דילן מספר באלבום האחרון שלו שהוא אמנם אוהב לקבל אימיילים מאנשים, אבל שהוא בכל זאת מתגעגע לדוור שפעם היה בא לבקר אותו כל יום ומספר לו מה חדש בשכונה. כשגוגל ווייב יתפוס תאוצה, כשהזרם יסחוף את כולנו, כשכולנו נחיה בזמן אמת ברשת גם אני אוהב את זה בדיוק כמו כולם.

אבל אני בכל זאת אתגעגע לאימיילים.

תגיות: גוגל