הלם תרבות

לאחרונה מדברים כמעט בכל מקום על מות האנונימיות ברשת. הנה למשל פוסט מעניין על הנושא שקראתי לא מזמן שנקרא בפשטות "מותה של האנונימיות ברשת". אבל כבר מזמן שמתי לב לזה שבדרך כלל כשמדברים על תופעת האנונימיות ברשת מתייחסים לנושא הזה בהתאם לנרטיב הצפוי של: אזרח הרשת הקטן מול הממסד הגדול והמרושע.

מדובר לכאורה באמת בסיפור הישן והנושן של הטובים מול הרעים. הגולש התמים הוא הצד הטוב, מי שבסך הכל רוצה לשמור על האנונימיות שלו. ואילו "הממסד" הוא הצד הרע, כגון ממשלות עוינות, גופים ממוסדים ותאגידים מרושעים שמעוניינים לחשוף את זהותו של הגולש הקטן למטרותיהם הנלוזות. לרוב מדובר במקרים שכולנו מכירים בעיקר מהתקשורת, כגון מוריד הקבצים שזהותו נחשפה בידי ספקית האינטרנט שלו, או הבלוגר שזהותו נחשפה בידי גוגל בעקבות תביעה משפטית על הוצאת דיבה.

המקרים האלה כמובן קיימים, אבל אותי תמיד מעניין יותר לחשוב לא על מה שהממסד עושה לנו, אלא על מה שאנחנו מעוללים לעצמנו מרצוננו החופשי, או ליתר דיוק: רצוננו ה”חופשי”. נראה לי שלגבי מות האנונימיות ברשת אנחנו בעצם אלה שמעוללים זאת לעצמנו יותר מכל ממסד או גוף ממשלתי. מקרים שבהם הממסד חושף את זהותם של הגולשים הם די נדירים יחסית, ובכל מקרה הם בהחלט לא מאפיינים את רוב הגולשים ברשת שאף ממסד לא מכריח אותם לחשוף את הזהות שלהם.

אחד הדברים שתורמים לטרנד הזה הוא כמובן הרשתות החברתיות שהולכות ותופסות תאוצה בשנים האחרונות. בניגוד לפורומים למשל, ברשתות החברתיות אנחנו אוטומטית חושפים הרבה מידע אישי על עצמנו ומוותרים מראש על האנונימיות שלנו. הרי כל המטרה של רשת חברתית היא לאפשר אקסהביציוניזם להמונים, לא?

אבל החשיפה העצמית שמתקיימת ברשתות החברתיות פורצת החוצה גם לאתרים אחרים. אפליקציות כגון פייסבוק קונקט מאפשרות לנו להתחבר לאתרים שונים באמצעות אותה "תעודת זהות" שיש לנו בפייסבוק. היתרון הגדול בפייסבוק קונקט הוא שהוא מאפשר לנו להתחבר בקלות לבלוגים בלי כל התהליך המעיק של הרשמה לאתר. בנוסף פייסבוק קונקט גם מאפשר לנו לשמור על אותה זהות בכל בלוג או אתר שאנחנו מבקרים בהם.

החיסרון הגדול הוא כמובן שאנחנו מאבדים כך את האנונימיות שלנו. ואגב, מי שחושב בטעות שפייסבוק קונקט הוא רק גימיק או אופנה חולפת שיחשוב שוב פעם. מדובר במגמה שרק הולכת ומתחזקת. בקיצור, אם עד לא מזמן דיברנו על איך שגוגל עומדת להשתלט על הרשת, עכשיו נראה שפייסבוק היא זאת שתעשה את זה ותהיה הנושאת בתואר המפוקפק "האח הגדול של הרשת".

בכל מקרה, פייסבוק קונקט הוא רק דוגמה אחת של טרנד החשיפה העצמית שרווח היום ברשת. בעבר הרחוק בימים העליזים והשמחים של הרשת כמעט כולנו פעלנו במסווה של ניק. היינו כותבים בבלוג תחת הניק "עוף החול האגדי", מגיבים בפורומים תחת הניק "דם המלאכים" ונכנסים לצ'אט בתפוז תחת הניק "מחפש צייתנית וכנועה". גם כמעט שאף אחד מאתנו לא חשף אז תמונות או מידע אישי לגבי הזהות שלו, לפחות לא בפומבי. בנוסף לזה לא מעט גולשים גם שיחקו משחקי זהויות שונות והציגו את עצמם כאשה במקום כגבר או התחזו לצעירים יותר ממה שהם באמת.

אבל היום הכל שונה. אנחנו כבר כמעט לא משחקים עוד משחקי זהויות. במקום לעשות את זה אנחנו שומרים על אותה זהות אמיתית בכל אתר שבו אנחנו פעילים וחושפים הרבה מאוד מידע אישי. גם אם אנחנו לא חושפים את כל המידע שלנו באתר מסוים, מכיוון שהיום הכל מקושר קל מאוד לעקוב אחרינו. למשל, יכול להיות שנגיב בבלוג מסוים ולא נחשוף שם על עצמנו הרבה פרטים, אבל אם אנחנו מחוברים בפייסבוק קונקט כל מי שקורא את התגובה שלנו יכול בקלות להיכנס לפרופיל שלנו וללמוד עלינו הרבה מאוד דברים מעניינים.

לפעמים אפשר לעשות את זה בקישור אחד, אבל לפעמים צריך לעשות קצת עבודת ריגול (והרי מי מאתנו לא עשה את זה אף פעם?). כך אפשר לדלג מתגובה של מישהו אל הבלוג שלו, מהבלוג לחשבון הטוויטר, משם לפייסבוק ומכאן אפשר להתחיל לחגוג. התוצאה היא שכיום כבר כמעט שלא ניתן להתחבא באינטרנט. אפשר אולי לעשות את זה טכנית, וגם זה כמובן בגבולות מסוימים, אבל מבחינה נורמטיבית זה כבר פשוט לא מקובל.

אני חייב להודות שאני עצמי די אמביוולנטי כלפי מות האנונימיות ברשת. אני גם די משחק משחק כפול ברשת בכל מה שנוגע לאנונימיות. אני מגלה טפח אבל מכסה טפחיים. חושף קצת על עצמי, אבל לא יותר מדי. מנסה להעניק נקודת מבט אישית על הדברים שעליהם אני כותב, אבל לא מתבכיין ולא חושף את "צפונות נפשי" בפני כל העולם ואחותו. לכן אני לא אומר שאני אוהב את מות האנונימיות ברשת, אבל אני חושב שהפסקתי לפחד ממנו.

אני מודע לזה שיש הרבה טיעונים רציניים נגד מות האנונימיות ברשת. אנחנו כיום הרבה פחות מוגנים ברשת מאשר היינו בעבר וכמעט שאין לנו שום שליטה על מידע אישי שמתפרסם ברשת. אמנם גם מחוץ לרשת זה כך, אבל לפחות "שם בחוץ" זה הרבה פחות קיצוני מאשר ברשת. כמעט כל אחד מאתנו גילה מתישהו שמידע אישי שלו נחשף בפני האנשים הלא נכונים, כמו למשל שהבוס שלו חיטט לו בפרופיל בפייסבוק או שהאקסית ביקרה בבלוג שלו (כן את, אני מתכוון אליך!).

בנוסף לזה קל היום יותר לממסד לעקוב אחרינו. אף אחד בחלונות הגבוהים לא צריך היום להתאמץ כדי לחשוף את הזהות שלנו אם היא ממילא חשופה לעיני כל. ומכיוון שכיום זאת נורמה רווחת, יש לחץ חברתי חזק על גולשים לחשוף את הזהות שלהם. גם מי שלא רוצה לאבד את האנונימיות שלו נגרר לכך בעל כורחו. אם פעם לעשות אאוטינג לבלוגר היה נחשב למעשה מגונה, היום דווקא לכתוב בלוג באנונימיות נחשב למעשה מגונה או לפחות לחוסר רצינות מצדו של אותו בלוגר.

יש גם כאלה שטוענים שמות האנונימיות גורמת לכך שהרשת מאבדת את הפוטנציאל שלה להיות מרחב דמוקרטי חופשי, כפי שניבאו שיהיה בתחילתה של הרשת. לפי הטענה הזאת כל עוד האנונימיות שלנו נשמרת ברשת אנחנו יכולים להביע בחופשיות את הדעות שלנו בלי לפחד מהתוצאות. אבל כשהזהות שלנו חשופה הרשת מפסיקה להיות הייד פארק וירטואלי ואנחנו מפחדים לפחות את הפה שלנו ולהגיד משהו שאולי עלול בסופו של דבר להזיק לנו.

אבל למרות הכל אני חושב שיש גם צדדים חיוביים למותה של האנונימיות, ואולי בעצם אפילו מדובר בסוג של המתת חסד. נתחיל מזה שאנונימיות היא בהחלט לא תנאי מחייב לקיומה של דמוקרטיה. במקרים מסוימים אולי, אבל זה בוודאי לא מחייב. לכן אני לא רואה קשר הכרחי בין השניים ואני לא חושב שהרשת היא פחות דמוקרטית היום מפני שאנשים חושפים בה את הזהות שלהם. אנשים עדיין חופשיים להביע את הדעות שלהם ברשת, הם רק צריכים לקחת אחריות גדולה יותר על מה שהם אומרים.

מעבר לכך אני רואה את התהליך הזה כנורמליזציה של הרשת. תהליך שבעקבותיו אנחנו מפסיקים לשחק משחקי זהויות ומתחילים להיות מי שאנחנו באמת. אחת הטעויות ההיסטוריות הגדולות ביותר לגבי הבנת מהותה של הרשת היא שמאז ומתמיד חשבו עליה במונחים שהיו לקוחים מז'אנר המדע בדיוני. כבר מתחילתה של הרשת תמיד השתמשו בביטויים כמו מרחבים וירטואליים, גופים וירטואליים וכל החארטה הזה כדי לתאר את המציאות החברתית באינטרנט (עוד מאמר אחד על סקונד לייף ואני לא יודע מה אני אעשה). בהתחלה המגמה הזאת הושפעה מספרות הסייברפנק, אחר כך מהמטריקס ימ"ש. אבל היום נראה שכבר התבגרנו ועברנו את השלב הזה. הפסקנו כבר עם כל הדימויים מעולם המדע בדיוני והפנטזיה התחלנו להתייחס לרשת כאל חלק נורמלי מהחיים.

הרשת כיום נתפסת יותר ויותר כעוד מרחב נורמלי של פעילות חברתית כמו מרחבים אחרים, למשל שדה האקדמיה, האומנות, התקשורת והפוליטיקה. לכן היום בעצם אין לנו כבר "זהות וירטואלית", או "חיים וירטואליים" או "חברים וירטואליים". יש לנו את הזהות שלנו, אנחנו חיים ברשת ויש לנו חברים ברשת. בקיצור, לא וירטואלי ולא בטיח.

אמנם זה נכון שיש הרבה יתרונות באנונימיות שיהיה חבל לאבד אותם, אבל אולי זה בעצם המחיר הכבד שאנחנו צריך לשלם עבור תהליך ההתפכחות שאנחנו חווים היום. מות האנונימיות ברשת הוא למעשה אובדן התמימות, קץ הילדות, כאבי גדילה וכל שאר הקלישאות שאתם יותר ממוזמנים לצרף לכאן. אנחנו מתבגרים ומפסיקים להתייחס לרשת כאל מגרש משחקים גדול או קרנבל פוסט מודרני. זה כואב, זה לא תמיד נעים, חבל לנו לאבד את האשליות שלנו ולצאת אל עולם המבוגרים.

אבל אם אנחנו רוצים להתבגר אנחנו חייבים לעשות את זה.

תגיות: קהילות וירטואליות, קצת פרטיות