הלם תרבות

גם כשאני עובד על המחשב שלי בבית או סתם גולש לי להנאתי באינטרנט הטלויזיה שלי כמעט תמיד דלוקה. האמת שאני לא ממש צופה אף פעם בשום תכנית בטלויזיה, כי איכשהו אני תמיד מוצא משהו יותר מעניין באינטרנט. גם אם פעם בכמה שנים יש איזו סדרת טלויזיה שמעניינת אותי, כמו הסופרנוס נניח, אני בדרך כלל פשוט מוריד אותה מהאינטרנט וצופה בה מתי שבא לי בלי לשעבד את עצמי ללוח השידורים של הטלויזיה. ההסבר שלי למנהג הזה להשאיר את הטלויזיה דלוקה גם כשאני לא צופה בה הוא שבעידן הדיגיטלי שבו אנחנו חיים כיום אנחנו מסוגלים בקלות לעשות מולטיטסקינג ולהתעדכן בו זמנית בכמה דברים. התוכן עצמו שיש בטלויזיה כאמור לא ממש מעניין אותי, אבל בכל זאת אני מצליח ככה לקלוט קצת ממה שקורה בעולם, מה מצב הטלויזיה הישראלית, וגם להתעדכן במה שקורה אצלינו בתרבות הפופולרית הנמוכה כמו כוכב נולד והשרדות (ואולי גם כי זה גורם לי להרגיש כאילו יש עוד אנשים בבית חוץ ממני).

יצא לי לשים לב בתקופה האחרונה שבערוצים המסחריים הופיע פתאום סוג חדש של "כתבנו לענייני…". אתם יודעים, כמו כתבנו לענייני חרדים, כתבנו לענייני ערבים ושאר החבר'ה בטלויזיה שהתפקיד שלהם הוא לחשוב בעבורינו. עכשיו מסתבר שבנוסף לכל אלה יש גם את "כתבנו לענייני אינטרנט". אמנם למיטב ידיעתי זה עדיין לא תואר רשמי, אבל כמעט בכל ערוץ טלויזיה או תכנית חדשות כלשהי יש את "הבחור ההוא" שהתפקיד שלו לעדכן אותנו לגבי מה חדש ב"עולם האינטרנט".

כמובן שכתבנו לענייני אינטרנט לא צריך להיות בעל הכשרה מקצועית או השכלה כלשהי בתחום, בניגוד למשל לכתבנו לענייני ערבים או כתבנו לענייני כלכלה. בניגוד להם הוא בכלל לא צריך להוכיח את המומחיות שלו ובכלל להבין משהו בתחום שעליו הוא מדבר בכזאת התיימרות. מספיק שכתבנו לענייני אינטרנט יודע להתבטא בצורה משעשעת וקלילה כדי להתקבל לתפקיד. ובאמת בדרך כלל כתבנו לענייני אינטרנט יבוא דווקא מתחום הבידור והרכילות (היי גיא!) ובכלל לא מתחום המחשבים וההאינטרנט. כי הרי האינטרנט בסופו של דבר הוא סוג של בידור ורכילות, לא?

קל מאוד לראות שכתבנו לענייני אינטרנט לא ממש מתייחס ברצינות לאינטרנט. בשבילו הרשת היא לא יותר מאשר סוג של השתטות המונית גרידא. תפקידו של כתבנו לענייני אינטרנט הוא בעצם לא כל כך לתאר את האינטרנט אלא יותר להגחיך אותו. לכן כתבנו לענייני אינטרנט אוהב להתמקד בעיקר באנקדוטות, בדברים המשעשעים, בזוטות אפילו. כתבנו לענייני אינטרנט דואג תמיד לספר לנו על סרטים מצחיקים של חתולים שרצים ביוטיוב, על תמונות עירום של סלב כלשהי שדלפו והופצו דרך טוויטר, על טוקבקים זועמים של כל מיני אנלפבתים באתרי החדשות בארץ, על עוד מישהו שפוטר מהעבודה שלו בגלל מה שהוא כתב בפייסבוק ועוד כהנה וכהנה.

כתבנו לענייני אינטרנט כמובן לעולם לא ינסה לנתח בצורה רצינית ומעמיקה את השינויים החברתיים והתרבותיים שמתרחשים באינטרנט. הוא לא יתבסס לעולם על מחקר האינטרנט והספרות העניפה שנכתבת עליו. כמובן שהוא גם לעולם לא יציג את האינטרנט כאלטרנטיבה לגימיטית לטלויזיה ולעיתונות הכתובה או כמרחב של אינטרקציה חברתית נורמטיבית לכל דבר. אפשר כמובן להתייחס בסלחנות לכתבנו לענייני אינטרנט ולראות אותו כלא יותר מאשר ליצן לא מזיק ברובו. אבל בכל זאת קצת מוזר מדוע דווקא כלפי האינטרנט – שהוא ללא ספק המהפכה התרבותית הגדולה ביותר בדורינו – ערוצי הטלויזיה מתייחסים בכזאת חוסר רצינות משוועת.

פתרון לשאלה הזאת אפשר אולי למצוא אצל הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו. אחד המושגים המפורסמים ביותר שבהם פוקו עשה שימוש נרחב הוא המושג "כוח/ידע". בניגוד למה שלפעמים מקובל לחשוב בטעות, פוקו לא טען מעולם ש: "ידע הוא כוח", את זה למעשה כבר אמר הרבה לפניו פרנסיס בייקון. בניגוד להשוואה הפשוטה בין ידע לכוח, פוקו טען שקיימים יחסי גומלין מורכבים בין ידע ובין כוח, אשר בהם כל אחד מהגורמים משפיע בצורה הדדית על השני. במילים פשוטות, הכוונה היא שידע לעולם לא נוצר באופן נקי מכל יחסי כוח, אלא הוא תמיד נוצר בגלל אינטרסים פוליטיים שונים, ולכן לא קיים שום ידע טהור ואובייקטיבי. באותה מידה ממש הידע עצמו תורם לקיבוע של אותם יחסי כוחות פוליטיים שיצרו אותו על ידי כך שהוא עוזר להם לשמר ולשעתק את עצמם.

דוגמה פשוטה למושג "כוח/ידע" אפשר למצוא למשל בלימודי המזרחנות, בעיקר אצלנו בארץ. על פניו מדובר בגוף של ידע אקדמי טהור. ממש כמו שיש למשל ביולוגים באוניברסיטה שחוקרים את מבנה התא בגוף, כך יש גם כן חוקרים שעוסקים בלימוד העולם הערבי ללא שום אינטרסים וללא שום מטרה או תכלית חוץ ממחקר לשמו. כמובן שכולנו יודעים (אני מקווה) שהתפיסה הזאת היא נאיבית לחלוטין. ברור לכולנו שהידע שמיוצר אצלנו במחלקות ללימודי מזרחנות, או לימודי מזרח התיכון אם תרצו, רחוק מאוד מלהיות בלתי תלוי במוסדות שונים של כוח כגון הצבא או משרד הבטחון. כמו כן, הידע שמיוצר בלימודי המזרחנות רחוק מאוד מלהיות ידע אובייקטיבי שאין לו שום מטרה ותכלית מעבר להיותו מחקר לשמו, כלומר ידע שכביכול לא נועד להשפיע כלל על מערך הכוחות הפוליטיים והחברתיים אצלנו בארץ.

מי שאכן התפרסם בזכות ניתוח לימודי המזרחנות על בסיס תפיסת הכוח/ידע של פוקו הוא אדוארד סעיד שנחשב בעיני רבים לאבי תאוריית הפוסט-קולוניאליזם. לדעתי את הידע שהטלויזיה מייצרת אודות האינטרנט אפשר לנתח גם כן באופן דומה לניתוח הפוסטקולוניאליסטי של סעיד. הטלויזיה והאינטרנט נמצאים ללא ספק במלחמת התשה עקובה מדם. מבחינתה של הטלויזיה המסחרית האינטרנט הוא האויב החדש שאותו יש לכבוש ולנצח. מלחמה חזיתית במקרה הזה היא כמובן בלתי אפשרית. הטלויזיה יודעת שהיא מפסידה בקרב ושהיא למעשה נמצאת בשלבי גסיסה די מתקדמים. הדרך היחידה שנותרה לה, לאחר לא מעט שנים של התעלמות מוזרה מקיומו של האינטרנט, היא לנסות לייצר ידע על האינטרנט אשר יתרום להמשך שליטתה במדיה החדשה.

כאן מגויס לטובת המולדת לא אחר מאשר כתבנו לענייני אינטרנט שתפקידו הוא לחשוף את קהל בטטות הכורסא שבבית לאותה תופעה תרבותית מופלאה וחדשה שנקראת "אינטרנט". אבל כפי שכבר אמרתי, כתבנו לא ממש מתעניין באינטרנט כדי לתאר אותו לצופים באופן מעמיק ורציני. במקום זאת, הוא מנסה בעיקר להגחיך את האינטרנט ולהפוך אותו לתופעה שולית וחסרת משמעות. להציג את האינטרנט כמעין עולם פנטזיה פוסט מודרני, יבשת אקזוטית שבה שוכנים פראים תמימים וחסרי רציונליות שמבלים את יומם בהבלים ובשטויות. בניגוד למדיום הרציני והמכובד ששמו טלויזיה, האינטרנט הוא לא יותר מאשר מגרש משחקים, שטח הפקר שאותו יש לנכס ולכבוש.

אבל את כתבנו לענייני אינטרנט ממש לא מעניין לשמוע על פוקו, תרבות האינטרנט או אדוארד סעיד. גם עכשיו ברגע זה ממש הוא ממשיך לספר לי את הדאחקות שלו ולהראות לי סרטון קורע מצחוק שאני פשוט חייב לראות. הוא ממשיך לנסות במלא הכוח לספק לי איזה "רגע של נחת" ומביט בי בלעג מעל גבי מסך הטלויזיה שלי.

שלי? שטויות.

תגיות: מישל פוקו