מרץ 15 2010
פחד ותיעוב ב-H&M
להיות שם, בפתיחה החגיגית של סניף H&M הראשון בארצנו הקטנטונת. מוקף מכל עבר באלפי אנשים שבדיוק כמוך משתוקקים לרגע הנכסף שבו תפתח דלת הקסמים שמובילה אל תוך היכלי אופנת המיינסטרים השוודית. לדחוף ולהידחף, ממש כמו כולם. לדעת שאתה לוקח היום חלק באירוע היסטורי לכל דבר. להכיר בכך שזהו לא סתם עוד יום של חול, זהו יום מכונן שבו מדינתנו הקטנה (קטנה, אבל אמיצה) מתקרבת בעוד צעד קטן אך משמעותי להיותה חלק מהכפר הגלובלי. בדיוק כמו כולם.
ואז, כאשר סוף סוף נפתחות הדלתות, להסתער קדימה כמו כולם אל המטרה בלי לתת לשום דבר קטן להסיח את דעתך, בדיוק כמו שלימדו אותך בצבא. לדחוף במרפקים, לרמוס ברגלים, לטפס מעל הנמושות שקורסות ולא מצליחות לעמוד במשימה. לא לתת לשום דבר קטן לבלבל אותך. הצעקות, הצרחות, קולות הבכי והיללות – כל אלה עוברים וחולפים על פניך אבל לא מצליחים לחדור פנימה ולהחליש את רוחך החזקה והאיתנה. הנה, הנה הם שם! בהישג יד ובהישג כיס. חולצות ב 59.90, מכנסים ב 159.90 וזוגות תחתונים ב 39.90. לדעת שבעוד כמה צעדים קטנים בכל זה יהיה שלך. רק לא לוותר, לא להיכנע, לא להתמוטט דווקא עכשיו כשאתה כל כך קרוב למטרה שלך.
לחוש לרגע בעצבות קלה על כך ששוב פעם נפלנו למלכודת העדריות והבהמיות. להתבייש במשך כמה שניות בישראליות שלך אבל לנחם את עצמך מיד כמו כולם בעובדה שגם אצל הצרפתים זה ככה. לומר לעצמך שאם הצרפתים – אותה אומה מפוארת שהוציאה מקרבה ענקי רוח כגון ז'אן פול סארטר, מישל פוקו ולואי דה פינס – לא מצליחים לשלוט בעצמם למראה ביגוד בייסיק בעיצוב מאופק ובמחיר שווה לכל נפש, למה שאנחנו הישראלים בכלל נהייה שונים מהם?
לדעת שמי שצופה בך מן הצד בוודאי חושב לעצמו שאתה נלחם בהמון. שאתה נאבק באנשים שמסביבך ומנסה להפיל ולעקוף בכוח את כל אלה שלפניך. שאתם כולכם מתחרים אחד בשני ורבים זה עם זה. אבל להאמין בתוך תוכך שאתה לא באמת נלחם בהמון – אתה חלק מההמון. אין כאן שום מלחמה או מאבק, אין כאן מנצחים ומפסידים. כולכם כאן מתמזגים יחדיו לכוח אחד, לישות אחת. כל אחד מכם בסך הכול משחק את התפקיד שלו, מבצע במיומנות את מה שכתוב בתסריט שלו. וכמו שהתסריט אכן מכתיב, חלק מכם דוחפים וחלק מכם נדחפים, אבל לא כמו באיזה מאבק המוני אלא בדומה להפקה ענקית כלשהי. ממש כמו להקת רקדנים מתואמת היטב בהדרכתו של כוריאוגרף מקצועי, כולכם מבצעים בהרמוניה מושלמת את מה שאתם אמורים לעשות בסיטואציה הזאת. אין כאן שום תחרות על פרס כלשהו, כולכם למעשה כבר זכיתם בפרס הגדול.
להבין כמו כולם שמתחולל כאן משהו הרבה יותר גדול ואפילו נשגב ממה שאולי נראה לעין. לא מדובר כאן באוסף מקרי של אנשים שרבים בינם לבין עצמם על פריטי לבוש בנאליים במחירים מוזלים. כולכם חווים כאן תהליך של מטמורפוזה, שינוי תודעתי לכל דבר. אתם מפסיקים להיות אינדיבידואלים – אנשים בעלי תכונות בזויות כמו טעם אישי, חשיבה מקורית וסגנון ייחודי – והופכים להיות משהו הרבה יותר גדול מזה. אתם הופכים להיות חלק מההמון, חלק מהזרם המרכזי. זהים זה לזה, דומים זה לזה ובלתי מובחנים אחד מן השני.
לחוות רגע מאושר של התעלות רוחנית כאשר הידיעה הזאת מחלחלת לתוכך. להתמוגג מנחת כאשר כל הטוּב הזה מקיף אותך מכל עבר. לדעת בלי שום צל של ספק שאתה נמצא ברגע זה במקום הכי בטוח: בלב הסערה, המקום הרגוע והשקט שבמרכז כל ההמולה והבלגאן שחוגגים מסביבך. כל הצעקות, הצריחות, דחיפות הידיים והמריבות הקטנוניות שמסביבך לא פוגמים כלל בשלווה הנפשית שלך. אתה יודע שהגעת אל המנוחה והנחלה.
שם, במרחק נגיעה מהביגוד הנכסף ששנים כה רבות חיכית לו. אותו ביגוד בעל עיצוב סולידי, מאופק ושמרני שתמיד היה בגדר של פנטזיה – הפך כעת להיות מציאות ממשית. לחוש ברוגע הנפשי שמלווה תמיד את אותה בינוניות מנחמת. ממש כמו הפלייליסט של גלגל"צ שתמיד נכנס מאוזן אחת ויוצא מהשנייה. בלי להשאיר שום חותם, בלי לערער על ביטחונך, בלי חלילה לאתגר את החשיבה שלך, להציע לך משהו שונה ולא מוכר או לאיים על תפיסת עולמך. ככה גם קולקציית הבגדים שמקיפה אותך משרה עליך אווירה של נועם ורוגע. קהות חושים נעימה וחמימה שכל כך חסרה לך בשגרת היום שלך. להיות גאה במה שאתה לובש. להזכיר לעצמך שגם כתבו איפשהו (בטיים-אאוט או אולי בעכבר העיר? אתה כבר לא זוכר באותו רגע של שכרון חושים מעלף) שאפילו ההיפסטרים הכי מאגניבים מרשים לעצמם לקנות כאן את הבגדים שלהם, אז בוודאי שמשטרת האופנה התל-אביבית תרשה גם לך לקנות פה.
לאסוף מכל הבא ליד, אפילו בלי לטרוח למדוד. חולצות, גרביים, תחתונים, חזיות – מה זה בכלל משנה? מי יודע אם בכלל תהיה לך הזדמנות שנייה. ובכלל, הרי מה שחשוב זה לא הבגדים עצמם – אתה הרי יודע טוב מאוד שממילא כבר לא תלבש אותם בעוד שנה מעכשיו. מה שבאמת חשוב זאת חווית השופינג. לקנות בגדים ב-H&M ולשים אותם אחר כבוד בארון. בדיוק כמו כולם. ללבוש אותם בפועל זה כבר עניין טפל ומשני.
להרגיש מרוצה מעצמך כשאתה יוצא משם לבסוף כשכולך תשוש וסחוט. לחוש סיפוק מזה שלא יצאת פראייר ולא נתקעת בתור, וגם מכך שהצלחת לצאת עם כל כך הרבה שלל בידך. להעמיס את הכול על האוטו שלך ולצאת מעזריאלי לכיוון הבית. להיתקע כמו כולם במשך שעה בפקקים בדרך חזרה אבל להיות בכזה "היי" מטורף שזה בכלל לא מעצבן אותך.
לדעת בביטחון מלא שאתה מיוחד ויוצא דופן, בדיוק כמו כולם.
16 במרץ 2010, בשעה 6:02
מצויין.
חשבתי על זה שבצ'ילה ובהייטי היה צריך רעידת אדמה 8 ריכטר כדי לגרום לאנארכיה וביזה, ואצלנו פתיחה של סניף H&M. אבל מי היה מאמין שגם הצרפתים???
16 במרץ 2010, בשעה 13:25
כן זה באמת מוזר מה שקרה בצרפת. קצת מנחם אולי לדעת שאין לנו מונופול על בהמיות ועדריות, אבל אם אני זוכר נכון קראתי איפשהו לאחרונה שגם ביחס לפתיחות ההיסטריות של H&M בחו"ל, כמו זאת שבצרפת, החברה הייתה מאוד מופתעת (לרעה) מהפתיחה אצלנו וטענו שזה היה מאוד יוצא דופן.
אבל האמת שזה לא משנה, אני בכל מקרה מניח שהבעיה פה היא לא דווקא ישראליות, אלא קידוש המיינסטרים. אצלנו זה אולי יותר מוקצן בגלל האופי הישראלי, אבל זה בהחלט לא תופעה ישראלית בלעדית. אני יכול להבין אנשים שמתלהבים בצורה כזאת מאופנה עלית, אני גם יכול להבין אנשים שקונים אופנת בייסיק ולא עושים מזה שום עניין (כמוני), אבל אני פשוט לא מצליח להבין את ההתלהבות הדתית כמעט מביגוד כל כך משעמם ולא ייחודי.
16 במרץ 2010, בשעה 13:48
זה בעיקר מפחיד ומעציב אותי.
17 במרץ 2010, בשעה 4:33
יש לי כמה תיאוריות לגבי הסיבות של המקרה הנ"ל:
1.מסירות הנפש למותג היא זו שגרמה למהומה. כי אנשים אוהבים מותגים,אני לא יודע בדיוק למה-אבל המותג מעשיר להם את ה"עושר העצמי".
2.אי שליטה- הפחד שייגמר החצאית לגברים(עיין מוצרים מוזרים של H&M) או החולצה הזו והזו מעלה פחד, וכידוע פחד מוביל לתקיפה.
3.התלהבות המונית גרמה לסערה, בדומה להופעות מרעישות שאף אחד לא מרגיש את עצמו,אלא את כל הקהל.