הלם תרבות

במסתו המפורסמת "יצירת האמנות בעידן השיעתוק הטכני" מתאר וולטר בנימין את השינוי הדרמטי שהתחולל באופן שבו אנחנו נוהגים להתייחס ליצירות אמנות בעידן המודרני. בנימין טוען שעד העת המודרנית נהגו לייחס ליצירות אומנות "הילה" שנבעה מהייחודיות והחד-פעמיות של כל יצירה ויצירה. "הילה" זו אבדה ליצירות האומנות בעידן השיעתוק (רפרודוקציה) שבו התרבות החלה לייצר באופן תעשייתי יצירות אומנות להמונים.

אם אנחנו למשל מתבוננים בציור שנחשב ליצירת מופת, כמו המונה ליזה (או לה-ג'וקונדה בשמה הפחות מוכר), אנחנו נוטים להאמין שהציור מתאפיין במשמעות רוחנית גדולה בהרבה מהערך האסתטי שלו. היצירה היא חד פעמית, מעשה גאונות, תוצאה של חריגה כמעט מיסטית של האומן. זאת בעוד שהיחס שלנו ליצירות אומנות משועתקות, כמו למשל צילומים, הוא נטול כל מיסטיפיקציה ומבוסס אך ורק על שיפוט הערך האסתטי שלהן. לתמונה המקורית של המונה ליזה יש לפיכך הילה שנעדרת מהעתקים של הציור כגון תמונות מודפסות של המונה ליזה, למרות שמבחינה אסתטית הם יכולים להיות זהים לה לחלוטין.

בשנים האחרונות יצירות אומנות עוברות תהליך התפתחותי נוסף ומשועתקות באופן דיגיטלי שמתרחק יותר ויותר מהפורמט הפיזי. קבצי מוזיקה כבר מזמן מחליפים אצל רובנו את האלבומים הישנים וכעת הפורמט של ספרים דיגיטליים גם כן בדרך להחליף את הספרים המודפסים (אפילו אצלנו). המעבר למדיה דיגיטלית מעורר אצל הרבה אנשים התנגדות מאוד חזקה ונסיגה נוסטלגית אל העבר. הטענות שאנחנו שומעים כל הזמן הן שספר דיגיטלי לא יוכל לעולם להחליף את הספר המודפס מפני שאין לו את "התחושה של מגע הנייר" או את "ריח הדפים" שיש לספרים ישנים. באופן דומה הרבה חובבי מוזיקה מסרבים בתוקף לעבור לפורמט של קבצי מחשב שלטענתם לעולם לא יוכלו להחליף את האלבומים מפני שהם לא יכולים לשחזר את החוויה של קנית אלבום בחנות, הורדת העטיפה מקופסת הדיסק, החלפת הצד בתקליט וכדומה.

חלק מהטיעונים נגד המדיה הדיגיטלית הם אמנם טיעונים פונקציונלים שונים, כמו למשל שספר מודפס עדיף על פני קוראי ספרים דיגיטליים מפני שנוח יותר לעיניים לקרוא טקסט מודפס מאשר טקסט שמוצג על גבי מסך אלקטרוני. אבל מעבר לכך שטיעונים מהסוג הזה תקפים רק באופן זמני (הרי ברור שבסופו של דבר מסכים אלקטרוניים יספקו חווית קריאה לא פחות נוחה מאשר דפים מודפסים) הם מהווים רק חלק קטן מהטיעונים כנגד המדיה הדיגיטלית ובדרך כלל הם לא יותר מאשר ניסיון לבצע רציונליזציה לדעה הקדומה שלנו כנגד המדיה הדיגיטלית.

ייתכן שהסיבה האמיתית להתנגדות למעבר למדיה הדיגיטלית היא הפחד מפני האיבוד הסופי של ההילה של יצירות האומנות. וולטר בנימין אמנם טען כאמור שבעידן המודרני שבו יצירות אומנות משועתקות באופן טכני אין ליצירות אלו עוד הילה כפי שהיה בעבר, אבל גם אם ליצירות אומנות משועתקות אין עוד הילה מצד מעשה היצירההצריכה שלהן. כלומר, גם אם יצירת אומנות משועתקת היא חסרת כל ייחודיות וזהה לחלוטין לאלפי היצירות הדומות שמיוצרות כמוה על אותו פס יצור המוני – היא עדיין ייחודית וחד-פעמית עבור מי שצורך אותה. שלהן, יש להן עדיין הילה מצד מעשה

נחשוב לדוגמה על עותק מודפס של "התפסן בשדה השיפון" שנמצא כרגע על מדף הספרים שלי. ברור לכולנו שבניגוד לעותק המקורי שאותו כתב סלינג'ר בכתב ידו (ואולי במכונת הכתיבה שלו?) ושאליו ניתן לייחס "הילה" של יצירת מופת ספרותית – לעותק המודפס אין שום יחוד או חד פעמיות מפני שהוא זהה לחלוטין לשאר אלפי העותקים שהודפסו לפניו ולאחריו. אבל לי אישית בתור הבעלים של הספר הספציפי הזה יכול להיות יחס רגשי מאוד עמוק כלפי אותו עותק למרות שאובייקטיבית אין שום דבר שמבדיל בינו לבין כל עותק אחר.

יכול להיות שקיבלתי את אותו עותק במתנה מאדם שהיה מאוד יקר לי, אולי מחברה לשעבר שלי. יתכן שהספר ליווה אותי במשך תקופות קשות בחיים שלי שבהן נהגתי לקרוא אותו בשקיקה בכל לילה לפני השינה. יכול להיות שלכל דף מקומט או מוכתם בקפה בספר יש חשיבות סמלית עבורי מפני שהם מזכירים לי אירועים שונים מהחיים שלי שבהם הספר הזה ליווה אותי או מקומות שונים בעולם שבהם ביקרתי כשהספר אירח לי לחברה (האמת היא שהעותק של "התפסן בשדה השיפון" שיש לי הוא סתם עותק שקניתי לפני שנה בצומת ספרים באיזה מבצע של ארבעה במאה וקראתי אותו רק פעם אחת, אבל העיקר שהבנתם את הפואנטה).

לכן, למרות שאנחנו יודעים טוב מאוד שלספרים או לאלבומים אין באמת שום הילה מיסטית שמייחדת אותם באופן אובייקטיבי מיצירות אחרות, אנחנו עדיין אוהבים להאמין שלפחות באופן סובייקטיבי יש להם משמעות עמוקה עבורנו. וזה בדיוק מה שאבד לנו בעידן המדיה הדיגיטלית. כאשר יצירות אומנות פיזיות עוברות לפורמט הדיגיטלי הן מאבדות לחלוטין כל הילה שניתן עוד לייחס להן. הן הופכות להיות מחפצים מוחשיים למידע דיגיטלי מופשט שאפשר אולי להעתיק, לגזור ולהדביק – אבל אי אפשר לייחס לו שום משמעות אישית. זה מה שכל כך חסר לנו במדיה הדיגיטלית. לא איזה יתרון טכני כזה או אחר של המדיה הישנה אלא היכולת לחוות את הרוחני באופן פיזי, לגעת במו ידינו בנשגב.

אפשר למצוא דמיון מסוים (אם כי אסוציאטיבי במקצת) בין הרצון הזה לחוות באופן פיזי את יצירת האומנות – לדפדף בדפי הספר או להחליף דיסק במערכת הסטריאו – לבין היצר הקמאי של עבודת אלילים פגאנית. ממש כמו שלעמים קדמונים היה קושי פילוסופי, ואולי מדויק מיותר לומר פסיכולוגי, לקבל על עצמם מערכות אמונה מונותיאיסטיות מפני שהם חשו בצורך לעבוד אלים שניתן לראות ולחוש באופן ממשי – ככה גם כיום קשה לנו לוותר על המדיה הפיזית לטובת המדיה הדיגיטלית המופשטת. במובן מסוים המדיה הישנה היא עבודת האלילים שאנחנו עדיין מנסים לדבוק בה באופן נואש ולא מוכנים לוותר עליה בתמורה למעבר לצורת אומנות פחות גשמית.

קשה לדעת אם ההתנגדות למדיה דיגיטלית תתמיד גם בעתיד. יכול להיות שמדובר בסך הכול בעוד מקרה של השהייה תרבותית ושהדורות הבאים כבר יתרגלו למציאות שבה יצירות אומנות מתקיימות רק בתור מידע דיגיטלי טהור ללא כל התגלמות פיזית. אבל מצד שני יכול להיות בהחלט שההתנגדות הזאת תתמיד גם בעתיד ושבדיוק כמו שהיום יש חזרה נוסטלגית מסוימת לפורמטים ישנים, כמו למשל לתקליטי ויניל, ככה גם בעתיד תהיה חזרה נוסטלגית אל הספרים המודפסים ושאר חפצי האומנות שכל כך קשה לנו להיפרד מהם.

תגיות: אופיום להמונים, הזעם כנגד המכונה