הלם תרבות

מי שקרא את מה שכתבתי פה ושם על טוויטר בטח כבר יודע שאת מערכת היחסים המורכבת והבעייתית ביני לבין טוויטר אפשר לכנות בשם: "שונאים, סיפור אהבה". מצד אחד אני חושב שטוויטר הוא כיום אולי אחד הדברים הכי מטופשים והזויים באינטרנט (שני רק אולי לצ'טרולט) מפני שהוא מאוד לא יעיל בתור רשת חברתית יציבה ושימושית, הוא לא מאפשר לקיים שיחה נורמלית ורצופה עם מספר אנשים, ובעיקר הוא מאוד מוגבל ואפילו פרימיטיבי מבחינה טכנולוגית. מצד שני, אני לא יכול להכחיש את העובדה שאני די מכור לדבר המטופש הזה ומאוד נהנה לבלות שם את זמני לבטלה.

כמו שכבר הסברתי פעם שני הדברים האלה בעצם לא סותרים אחד את השני אלא להפך, דווקא מסבירים זה את זה. כלומר, רק אחרי שהפנמתי את העובדה שטוויטר הוא בסך הכול משהו חביב אך מטופש ושלא צריך להתייחס אליו יותר מדי ברצינות או לנסות להשתמש בו למטרות רציניות – התחלתי לאהוב אותו ולהבין את הפוטנציאל העצום שטמון בו. הבנתי שאני בעצם לא צריך באמת להשתמש בטוויטר כדי לספר לכל העולם מה אני עושה ברגע זה ממש (מגרד באוזן שמאל וחושב לעצמי מה אני אכין לארוחת צהרים, במקרה ותהיתם), או כדי להפיץ פניני חכמה ושירי האיקו להמונים. ממש לא. בניגוד למה שכל מיני מטיפי טוויטר למיניהם טוענים, טוויטר הוא לא תחליף לבלוגים, הוא לא תחליף לרשתות חברתיות כמו פייסבוק והוא בוודאי לא תחליף אמין וראוי לאמצעי התקשורת המסורתיים. טוויטר הוא בסך הכול מקום מפגש ברשת שבו אנשים מכל העולם (בעיקר תל אביבים מאגניבים) יכולים להתכנס יחדיו כדי לתת פורקן מלא לחוש ההומור המופרע שלהם.

אנשים שלא ממש מכירים את טוויטר ואת מה שבאמת מתרחש שם אוהבים תמיד לצחוק על טוויטר ולתאר אותו כמדיום חסר כל מודעות עצמית. הסטריאוטיפ המקובל של הטוויטריסט המצוי הוא של אדם שמתייחס ברצינות תהומית לטוויטר ומשתמש בו בכל עת כדי לדווח באובססיביות לאלפי העוקבים שלו על כל פעולה מינורית וחסרת משמעות שהוא מבצע בשגרת היום יום שלו. אבל האמת היא שבניגוד לדימוי המוטעה הזה יש למעשה הרבה מאוד הומור ובעיקר הומור עצמי בטוויטר, ועל הנושא הזה אני רוצה לכתוב כעת כמה שורות (תיאור קצת שונה של התופעה הזאת הזה מזווית יותר אישית ניתן למצוא בסדרת הפוסטים החדשה של שחר על אומן הציוץ הקצר).

אחד הדברים שמעניינים אותי בהומור שרווח בטוויטר הוא שההומור הזה מושפע באופן ישיר מהתכונות של המדיום. יותר מכל מקום אחר ברשת טוויטר הרבה פעמים מזכיר לי את אותם מועדוני סטנד אפ שמקיימים ערבי חובבנים שבהם כל אחד יכול לעלות לבמה ולתת את כל מה שיש לו כדי לנסות ולהצחיק את הקהל. המדיום משפיע כאן באופן ישיר וברור על המסר מפני שכידוע "חברים יש רק בפייסבוק" ואילו בטוויטר יש עוקבים. ההבדל בין עוקבים לחברים הוא לא רק הבדל סמנטי אלא הבדל מהותי לכל דבר (כי תכל'ס גם החברים שלנו בפייסבוק הם לא בהכרח חברים). בפייסבוק הקשרים החברתיים שלנו הם דו סטריים – אם אני חבר שלך אתה חבר שלי, בעוד שבטוויטר הקשרים הם חד סטריים – אם אני עוקב אחריך אתה לא בהכרח עוקב אחרי ואם אתה עוקב אחרי אני לא בהכרח עוקב אחריך.

חוסר הסימטריה בקשרים החברתיים בטוויטר מקנה הרבה פעמים את התחושה שאתה מדבר מול קהל שמחכה בשקיקה להאזין למוצא פיך. לכן ההומור הטוויטרי באמת מאוד סטנדאפיסטי באופי שלו, בעיקר מהז'אנר הסיינפלדי שמאוד מזוהה אצלנו בארץ עם סטנדאפ. ככה למשל כל ציוצי ה"מכירים את זה ש…" שנפוצים מאוד בטוויטר ועובדים על פי אותו הומור סיינפלדי של : "have you ever noticed that", שעליו כבר אמר הומר סימפסון: "זה מצחיק מפני שזה אמיתי". ההומור מהסוג הזה בנוי על התבוננות מפוכחת בדברים הקטנים שבחיים, אותם דברים שכולנו חווים אבל לא תמיד נותנים עליהם את הדעת. האפקט הקומי כאן לא נובע מכך שאנחנו מוסיפים איזו תובנה חדשה ומעמיקה על הדברים האלה, אלא מעצם זה שאנחנו חושפים בגלוי את המכנה המשותף לכולנו.

ובדיוק כמו בסטנדאפ גם בטוויטר הציוצים המוצלחים ביותר הם בדרך כלל הציוצים המאולתרים, הרבה פעמים כתגובה מיידית למשהו שמתרחש ברגע זה ממש וכולנו חווים אותו, כמו למשל שידור פרק של האח הגדול (או הכי גרוע: מזג האוויר), או כתגובה שנונה וחריפה לציוץ של מישהו אחר. גם כאן המיידיות שאופיינית כל כך לטוויטר היא תכונה מאוד חשובה מפני שאם תצייץ תגובה באיחור – שנונה ומחוכמת ככל שהיא תהייה – כבר פספסת את הרגע ואיבדת את המומנטום.

במסורת מועדוני הסטנדאפ גם בטוויטר מקבלים פידבק מיידי אך לא סלחני מהקהל. אם הציוצים שלך מוצלחים ומצחיקים תזכה מייד לתגובות משבחות (בדרך כלל באמירות רהוטות ומנוסחות היטב כגון: לול!!! או: ענק!), ואם באמת הצלחת להתעלות על עצמך תקבל את המחמאה הכי גדולה שהעוקבים שלך יכולים להעניק לך: הריטוויט הנכסף שאין כמוהו לניפוח האגו. אם לעומת זאת לא תצליח לבדר את הקהל שלך תזכה לשתיקה רועמת מקהל העוקבים שלך והתעלמות טוטאלית מקיומך שישאירו אותך מאוכזב ושבור לב ויחזירו אותך בחזרה ללוח השרטוט.

(רוברט דה נירו בתפקיד רופרט פאפקין מתוך "מלך הקומדיה" של סקורסזה)

עוד מאפיין של טוויטר שמשפיע על ההומור הטוויטרי הוא המגבלות הטכניות השונות של המדיום. למשל המגבלה של מאה וארבעים תווים שמונעת את האפשרות ליצור בדיחות שמבוססות על נרטיב ארוך ומורכב מדי. בשורת סטטוס של מאה וארבעים תווים בלבד יש בקושי מספיק מקום לבדיחה בלי פאנץ' ליין או לפאנץ' ליין בלי בדיחה, אבל רק לעתים נדירות, ובעזרת המון כישורים רטוריים, גם לבדיחה וגם לפאנץ' ליין. בגלל זה ההומור בטוויטר הוא הרבה פעמים הומור מתוחכם, תמציתי ושנון שמאפשר לשומע להבין את הבדיחה גם בלי הפאנץ' ליין, או לחילופין יבין מהפאנץ' ליין על מה בכלל הייתה הבדיחה.

לפעמים לעומת זאת מגבלת התווים פועלת דווקא בכיוון ההפוך ויוצרת הומור נונסנס די ילדותי – ושמא נאמר אינפנטילי משהו – שמתבסס בעיקר על משחקי מילים מהסגנון הבדיחמיני מבית מדרשו של דידי מנוסי (למי שזוכר ולא הצליח להדחיק). אבל למרבה המזל טוויטר הוא מדיום מאוד סלחני עם סף דרישות מאוד נמוך, ולכן הרבה מההומור שפשוט לא היה עובד במקומות יותר מכובדים, כמו למשל בפייסבוק, מצליח לעבוד מצוין דווקא בטוויטר ולהתקבל שם באהדה רבה.

למה טוויטר הוא מקום כל כך סלחני? קודם כל מפני שמגבלת התווים היא תירוץ טוב מאוד לשימוש בהומור אינפנטילי, כי הרי בסופו של דבר לא כל אחד יכול להיות כל כך מוכשר ושנון ולייצר ללא הפסקה יצירות מופת מתוחכמות ושנונות במאה וארבעים תווים או פחות. חוץ מזה מכיוון שהציוצים בטוויטר הם מאוד ארעיים וחולפים במהירות אחד אחרי השני אנחנו מראש מתייחסים אליהם בפחות רצינות וכובד ראש מאשר לטקסטים אחרים שאנחנו כותבים (או מייצרים) ברשת. כשאני כותב למשל פוסט לבלוג שלי אני יודע שיכול להיות שמישהו יקרא אותו גם בעוד כמה שנים מהיום ולכן אני מתייחס אליו ברצינות ושוקל כל מילה שאני כותב. בטוויטר לעומת זאת אני יודע שחצי שעה אחרי שכתבתי משהו הציוץ יחזיר את נשמתו לציפור הגדולה שבשמים ואף אחד לעולם לא יקרא אותו.

לכן היחס שלנו לטוויטר הוא הרבה פחות רציני ואנחנו הרבה יותר סלחנים למה שאחרים כותבים שם. חוץ מזה שאי אפשר להתעלם מהעובדה הקצת לא נעימה שטוויטר הוא בסופו של דבר מפלטו האחרון של המשועמם כרונית (כי הרי אם אתה כל כך מצחיק, איך זה שאתה לבדך הלילה?) וכידוע, למשועממים אין סטנדרטים גבוהים מדי כשזה מגיע לניסיונות הצחקה נואשים…

בנוסף לזה שבטוויטר המדיום משפיע באופן ישיר על המסר הקומי, עוד תכונה מעניינת של ההומור הטוויטרי היא שחלק גדול ממנו נוטה להיות מופנה כלפי טוויטר עצמו (נסו למשל להריץ חיפוש בטוויטר על מילים כמו: ציוץ, עוקב, ריטוויט, האשטג וכדומה). הרבה מהבדיחות שרצות בטוויטר הן על חשבונו של טוויטר, בדיחות ציניות ולעתים אפילו סרקסטיות שלא עושות לטוויטר שום הנחה וצוחקות על מגבלת התווים המטופשת או על מגבלות טכניות אחרות (למשל האות יו"ד שמתקנת את סימן השאלה הסורר שמופיע בראש הציוץ במקום בסופו בגלל חוסר התאימות של טוויטר לשפות שנכתבות מימין לשמאל).

ההומור העצמי של טוויטר גם עוסק הרבה בדינמיקה החברתית שמתקיימת בקרב קהילת המצייצים. לדוגמה כל אותם ציוצים שבהם אנשים מספידים ביגון קודר ובצער רב את העוקבים שהפסיקו לעקוב אחריהם כאילו שמדובר באסון טראגי (ואולי בעצם מבחינת האגו הפגוע שלנו מדובר באמת באסון טראגי), או הציוצים שצוחקים בציניות על המנהג לסמן בהאשטג מילות מפתח שונות על ידי כך שהם יוצרים האשטגים מופרכים וחסרי כל משמעות פונקציונלית (בעוד שבמקור המטרה של שימוש בסימן הייתה לתייג ציוצים לפי נושאים כדי שיהיה אפשר לאתר טוויטים רלוונטיים מאותו נושא).

בנוסף לזה ההומור העצמי בטוויטר גם לועג הרבה פעמים על עצם השימושיות של טוויטר כשירות מיקרובלוגינג, כמו למשל כל אותם ציוצים בסגנון של: "יושב עכשיו בבית קפה עם מייקל לואיס", או: "צד נמרים בג'ונגלים של אפריקה (אבל לא באמת)". ההומור מהסוג הזה לוקח את הסטריאוטיפ של הטוויטריסט המצוי שעליו דיברתי קודם ומקצין אותו עד גבול האבסורד. הוא מראה עד כמה כל הבולשיט הזה שנקרא "מיקרובלוגינג" הוא בעצם כל כך חסר טעם עד שציוצים פיקטיביים הרבה יותר מעניינים אותנו מאשר ציוצים אמיתיים אך משעממים.

ובהקשר הזה אי אפשר שלא להזכיר את חשבונות הפייק שמהווים כידוע חלק בלתי נפרד מתרבות הטוויטר. חשבונות הפייק הם היום כל כך פופולריים עד שנראה שכמעט לכל משתמש בטוויטר יש לפחות איזה חשבון פייק או שניים בצד (גם לי היה אחד כזה, עד שהגעתי למסקנה שלנהל חמישה חשבונות בטוויטר במקביל זה כבר באמת טו מאץ'). כמו שכבר כתבתי פעם יש לא מעט אירוניה בזה שחשבונות הטוויטר הכי מוצלחים הם דווקא חשבונות הפייק שלוקחים את העיקרון של טוויטר ומקצינים אותו עד הקצה ומראים לנו שטוויטר הוא מדיום מוצלח בעיקר כשהוא חסר כל אותנטיות. השימוש הכי טוב שאפשר לעשות בטוויטר הוא בעצם לצחוק על הרצינות של טוויטר ועל מידת השימושיות הפרקטית שלו בעזרת חשבונות פיקטיביים שתלושים לגמרי מהמציאות החוץ-טוויטרית.

כל המאפיינים האלה הם מאפיינים טיפוסיים של התעסקות עצמית. כלומר, במקום שטוויטר ישמש עבורנו כאמצעי תקשורת שעוסק בעולם החיצוני אנחנו משתמשים בו בעיקר כדי לעסוק בעצמנו. ההתעסקות העצמית הזאת של טוויטר היא די מתבקשת מפני שהמדיומים השונים באינטרנט נוטים באמת לעסוק בעיקר בעצמם כשהם בתחילת דרכם. כמו שבעבר הרחוק הבלוגוספירה עסקה בעיקר בעצמה ("מה זה בלוג?", "מה זה אומר להיות בלוגר?"), ככה טוויטר עוסק היום בעיקר בעצמו מפני שעבור רוב המשתמשים מדובר באמת במדיום חדש יחסית.

אבל יש הבדל מהותי בין העיסוק העצמי של טוויטר ובין זה של הבלוגים. הבלוגים התעסקו בעצמם בעבר כדי להבנות את הזהות העצמית שלהם ולבסס את גבולות המדיום ומאפייניו. בניגוד לכך העיסוק העצמי של טוויטר חותר תחת עצמו ומפרק את גבולות המדיום. הרי אם ניקח ברצינות את ההומור העצמי של טוויטר אז המסקנה המתבקשת היא שמדובר בשירות אינפנטילי, מוגבל מבחינה טכנולוגית וכל כך חסר פואנטה עד שהדבר הכי מוצלח בו הוא חשבונות פיקטיביים וציוצים פיקטיביים. אם כל מה שאנחנו צוחקים על טוויטר הוא בעצם נכון אז השאלה "מה אנחנו עושים כאן?" היא למעשה שאלה חסרת כל מענה רציני.

אבל מה אתם אומרים, האם כאשר נמצה כבר את ההומור העצמי וההתעסקות הנרקיסיסטית שלנו בעצמנו נצליח לעבור לשלב הבא, השלב שבו המדיום מפסיק לעסוק בעצמו ופונה לעיסוק בעולם החיצוני כפי שהוא היה אמור לעשות מלכתחילה – או שאולי פשוט ימאס לנו מכל "הטוויטר" הזה וננטוש אותו לטובת הטרנד החם הבא באינטרנט?

תגיות: טוויטר, קהילות וירטואליות