פבר' 23 2010
תל-אביב המיתולוגית
במיתולוגיה הישראלית בת זמננו תל אביב היא עיר הקודש של מדינת ישראל, בדיוק כפי שירושלים היא עיר הקודש של הדת היהודית. זה אמנם עלול להראות תמוה במקצת לדבר על הישראליות ועל תל אביב במונחים דתיים בהתחשב בכך שהתרבות הישראלית לא מחייבת את האמונה בקיומו של אלוהים או כל ישות טרנסנדנטלית אחרת כמו למשל חתול התקרה או מפלצת הספגטי המעופפת, אבל צריך לזכור שלמעשה לא כל ההגדרות המדעיות לתופעת הדת כוללות את האמונה בישויות רוחניות כלשהן. כך למשל אמיל דורקהיים ראה את הדת כתופעה חברתית שמבוססת בעיקרה על הדיכוטומיה בין קודש לחול (sacred and profane), ולא בהכרח על האמונה בקיומו של אלוהים או כל ישות רוחנית אחרת.
על פי ההגדרה הזאת הישראליות היא אכן דת לכל דבר מפני שגם היא מבוססת על ההבחנה בין קודש לחול, אלא שההגדרות שלה לקודש וחול שונות למדי מהמקובל בכל דת (או דת אזרחית) אחרת. ביטוי מדויק ותמציתי למושג הקדושה הישראלית ניתן למצוא במה שהתנועה הציונית הגדירה כבר בראשית ימיה בשאיפה המיסטית "להיות עם ככל העמים". הנורמליזציה, השפיות, שגרת חיי היום-יום – כל אלה הם מה שהישראליות רואה בתור הקדושה הנכספת שאליה שואף הישראלי בכל רמ"ח איבריו.
כך באופן פרדוכסלי למדי כל מה שנתפס בתור חול גמור בעיני עמים אחרים נתפס אצלנו דווקא כקודש לכל דבר. קדושה זו כמובן עומדת בניגוד גמור לחול, כלומר להוויה הישראלית היום יומית הממשית של הסכסוך הישראלי-פלסטינאי, השסע החברתי בין דתיים לחילונים, השד העדתי הבלתי נלאה, השילוב הבלתי אפשרי של דת ומדינה וכמובן האיום הביטחוני שמרחף תדיר מעל ראשנו כמו חרב דמוקלס. בקיצור, המציאות הישראלית היא ההפך הגמור מכל מה שאנחנו רואים, או מדמיינים, בתור "עם ככל העמים", ומתוך מציאות זו אנחנו שואפים להימלט אל הקודש, כלומר אל הנורמליות ואל השפיות.
השפיות בהוויה הישראלית היא אכן מצרך נדיר מאוד, אבל כל מי שחפץ בה בכל לבבו יכול למצוא אותה בשפע בעיר הקודש תל אביב,שהרי לימדו רבותינו: "עשרה קבין של שפיות ירדו לעולם – תשעה נטלה תל אביב ואחד נטלה מדינת ישראל כולה" (בבלי, קידושין מט ע"ב). על פי המיתולוגיה הישראלית תל אביב היא עיר השפיות, עיר הנורמליות, עיר שמאפשרת לנו להיות עם ככל העמים מפני שרק בה ניתן למצוא, או ליתר דיוק לצרוך, את הקדושה על בסיס יומי בכל פינה ובכל עת.
חשוב אגב להדגיש שתל אביב המיתולוגית היא עיר כל כך שונה מתל אביב הממשית עד שניתן למעשה לדבר על שתי ערים נפרדות: תל אביב של מעלה ותל אביב של מטה (מדרש רבה, פרשת פקודי). בניגוד לתל אביב של מטה על שלל כבישיה הפקוקים, רחובותיה המצחינים וביוביה המוצפים – תל אביב של מעלה היא רעיון מופשט, אידיאל נשגב, מושג נעלה, או במילים פשוטות: מיתוס.
ההבנה שתל אביב היא עיר הקודש של הישראליות מסבירה אגב אורחא את העובדה המעניינת שתל אביב נתפסת בו זמנית גם בתור שיא הישראליות וגם בתור הניתוק הגמור מהוויה הישראלית האמיתית. מצד אחד תל אביב נתפסת בעינינו בתור העיר הכי מערבית, חילונית, פתוחה ומתקדמת בארץ – המרכז התרבותי שאליו נשואות כל עיני שוכני הפריפריה, אבל יחד עם זאת היא גם נתפסת בתור עיר כל כך לא ישראלית עד שלפעמים אנחנו אפילו מכנים אותה בשם "מדינת תל אביב" וטוענים שהיא לא יותר מאשר בועה מנותקת מהמציאות הישראלית.
שתי התפיסות המנוגדות האלה למעשה נכונות (אחד ממאפייני מושג הקדושה הוא היכולת המופלאה ליישב סתירות ופרדוקסים לוגיים). תל אביב היא בו זמנית בועה מנותקת ממדינת ישראל אבל גם שיא הישראליות בהתגלמותה. תל אביב מייצגת את האידיאל הנשגב והחמקמק של הישראליות, הדבר שאחריו אנחנו רודפים כל הזמן ומנסים ללא הרף להשיג ולכן זוהי עיר ישראלית כל כך מובהקת, אבל יחד עם זאת זוהי עיר כל כך לא ישראלית מפני שמה שהיא מייצגת למעשה עומד בניגוד גמור למציאות בשטח מחוץ לגבולותיה של תל אביב.

בכל מקרה, אי אפשר להכחיש שלהתגורר בתל אביב, כמו בכל עיר קודש אחרת, זוהי חוויה דתית לכל דבר. תושבי תל אביב (אפילו אם הם נולדו במקור בעכו) זוכים מדי יום להתענג על זיו השכינה אך ורק מעצם היותם תושבי תל אביב, שהרי כדי לחוות את אותה התעלות רוחנית ולהימלט מאימת החול אין באמת צורך לעשות משהו מיוחד או להיות מישהו מיוחד. מספיק רק לגור בתל אביב ולנשום את האוויר המחכים שלה (ראה בבא בתרא קלח ע"ב) כדי לצרוך את מנת הקדושה היומית ולהתעלות מעל אפרוריות הקיום הישראלי.
אבל כמובן שהקדושה הזאת לא באמת נרכשת ללא מחיר כבד שאותו יש לשלם עבורה. התל אביבים כידוע אוהבים מאוד להתלונן על הקושי העצום שכרוך במגורים בתל אביב. זהו למעשה כמעט ריטואל יומי בתל אביב להתלונן על הקושי למצוא דירה נורמלית בעיר הזאת, שכר הדירה המופקע, המחסור במקום חניה, זיהום האוויר ועוד כהנה וכהנה (האשמים האחראים לכל אלה מתחלפים כל כמה שנים, אבל הביקורת נשארת פחות או יותר קבועה).
אפשר בקלות לטעות ולחשוב שמדובר באקט מזוכיסטי שגורם צער וסבל למתלוננים, אבל לאמתו של דבר התל אביבים דווקא שואבים עונג רב מריטואל זה. הסבל שכרוך במגורים בתל אביב הוא למעשה מקור לגאווה רבה שהרי "אין תל אביב נקנית אלא בייסורים" (ראה ברכות ה ע"א). כפי שכל הדתות מלמדות אותנו, הקדושה היא דבר שיש לעמול קשה כדי להוכיח שבאמת ראויים לו. כדי לזכות ולחזות בקדושה על האדם לזכך את גופו בעינויים וסיגופים ולהתעלות מעל מגבלות החומר – והרי אין לך התעלות גדולה יותר על החומר מאשר וויתור על חיים נוחים ולא יקרים למדי בירושלים או בחיפה (או אפילו רחמנא ליצלן בפתח תקווה) ומעבר למגורים בתל אביב היקרה והצפופה להחריד. המחיר אמנם כבד אבל אין מחסור באנשים שמוכנים לשלם אותו, שהרי למרות צפיפות המגורים הנוראה בתל אביב יש לא מעט עולי רגל שמגיעים אל העיר בכל שנה וושנה בכל זאת: "מעולם לא אמר אדם צר לי המקום שאלין בתל אביב" (מסכת אבות, פרק ה).
אך למרבה הצער גם כשמוכנים לשלם את המחיר הכבד הנדרש כדי להתגורר בעיר הקודש לא תמיד הדבר מספיק כדי להיות חלק אמיתי ממנה. את תושבי תל אביב ניתן לחלק לשתי קבוצות עיקריות (אפשר כמובן לחלק את התל אביבים להרבה יותר קבוצות, אבל את זה אני משאיר לכתבי המקומונים). הקבוצה הגדולה יותר כוללת את תושבי העיר שבתוך תודעתם תל אביב של מעלה ותל אביב של מטה מאוחדות כעיר שחוברה לה יחדיו (תהילים קכ"ב). על פי ראיית עולמם בתל אביב של מטה אכן מתגלמים את כל אותם ערכים ואידיאלים שמייצגת תל אביב של מעלה ולכן הם מקבלים באהבה את הייסורים שכרוכים במגורים בעיר ומוכנים לשלם כל מכיר עבור החוויה הדתית שהעיר מעניקה.
לעומתם יש קבוצה קטנה יותר של תל אביבים שבתודעתם פעורה תהום עמוקה בין תל אביב המיתולוגית ותל אביב הממשית. הם מבינים את הרעיון, מאמינים בחזון ומנסים לממש את המיתוס בחיי היום יום שלהם בעיר, אבל לעולם לא מצליחים במשימה זאת. כמה שהם לא ישתדלו, כמה שהם לא ינסו, כמה שהם לא יקריבו מעצמם הם תמיד ימשיכו לחפש לשווא את תל אביב המיתולוגית ברחובות העיר, במסעדות היוקרה, בגלריות, בברים, בפיצוציות ובמועדונים – אך לעולם לא ימצאו אותה.
אבל אל תתנו לנימה הצינית של מה שכתבתי כאן להטעות אתכם, אני באמת ובתמים מאמין שתל אביב המיתולוגית היא עיר נפלאה ומדהימה. עיר מיוחדת ויוצאת דופן שאין עוד כמוה בכל העולם. כן, מבין כל הערים בארץ תל אביב המיתולוגית היא העיר הכי נהדרת לגור בה. חבל רק שהיא לא באמת קיימת.

24 בפברואר 2010, בשעה 22:32
כפתור ופרח!
ואל תשכח שערים אחרות מנסות ככל יכולתן "להיות כמו תל-אביב". imitatio dei קןראים לזה…
4 במרץ 2010, בשעה 10:51
תודה על פוסט מצויין, וגם, חשוב לא פחות, על שהוא דחף אותי לקחת מהמדף סוף סוף את ספרו המצויין באמת של מעוז עזריהו תל אביב – העיר ה(א)מיתית.
4 במרץ 2010, בשעה 14:33
נוסף לרשימת הקריאה שלי.
14 במאי 2010, בשעה 14:57
וואו, איזה פוסט מצויין.
תודה.
26 במאי 2010, בשעה 15:02
Mean.