פבר' 11 2010
בשבח הטראש
אוקי אולי "בשבח הטראש" זה קצת מוגזם. אני לא באמת מתכוון כאן להלל ולשבח את תרבות הטראש ולטעון שאין שום הבדל בין טראש ובין סוגה עלית, אבל אני כן מעוניין להתייחס לתופעת הטראש בטלוויזיה באופן קצת יותר אוהד ממה שבדרך כלל מקובל במחוזותינו, ולנסות להראות שהשד לא כל כך נורא כמו שנהוג לחשוב, לפחות בקרב האליטיסטים שבינינו.
הבעיה היא שכאשר מדברים על טראש די מתבקש לכאורה לדון בכל הסוגיות הישנות שכבר דשו בהן כל כך הרבה בעבר, כמו תרבות גבוהה מול תרבות נמוכה, אליטיזם מול עממיות, שאלות של שיח וכוח וכדומה, וגם כמובן להזכיר אגב אורחא את כל הדיונים שהיו סביב השאלות הרות הגורל האלו החל מהוגי אסכולת פרנקפורט וכלה בצוות כותבי טיים-אאוט.
אבל אני ממש לא מתכוון לעשות את זה כאן בעיקר מפני שלדעתי דיון "כבד" מהסוג הזה שיהיה עמוס לעייפה בציטוטים, מבואות אקדמיים וניים-דרופינג למכביר רק יפספס את המטרה. טראש הוא הרי נושא עממי ובתור שכזה נראה לי טבעי יותר לדון בו בגובה העיניים בלי להתפלסף ולהסתבך יותר מדי (בסדר, הכול באופן יחסי כמובן לרמת העממיות שאני מסוגל ו/או מעוניין לרדת אליה…). אז בלי יותר מדי הקדמות, הבה ונתחיל.
את הטענות נגד הטראש מן הסתם כולנו מכירים טוב מאוד. בשנים האחרונות בגלל הריבוי – ויש אפילו שיאמרו האינפלציה המטורפת – של תוכניות הריאליטי בטלוויזיה הדיון סביב הלגיטימיות של הטראש שב וחוזר כל פעם כשעולה למסך עוד עונה של האח הגדול, הישרדות או כוכב נולד ושאר החבר'ה.
מה לא נטען כנגד תוכניות הטראש? שהן תת-רמה, שהן מטמטמות את הצופים, שהן מרדדות את השיח הציבורי, שהן מסיטות את דעת הציבור מעיסוק בנושאים שעומדים ברומו של עולם לעיסוק קטנוני בזוטות, שהן משחיתות מוסרית את הצופים ומחזקות סטריאוטיפים גזעניים ועדתיים שרווחים בציבור (ע"ע בובליל) ועוד כהנה וכהנה.
עכשיו, אני לא אומר שהטענות האלה לגמרי לא נכונות, וכאמור אני גם לא אומר שמדובר ביצירות מופת טלוויזיוניות, אבל לדעתי הבעיה היא שהדה-לגיטימציה של הטראש הפכה את הצפייה בתוכניות האלה לסוג של אות קלון שיש להתבייש בו – וממש לא בצדק. האמת היא שבפועל הרבה מאוד אנשים צופים בטראש בסתר אבל מעט מאוד אנשים מוכנים להודות בכך. אם הם בטעות מגלים בקיאות במה שמתרחש בתוכניות האלה אותם צופים בסתר תמיד יטענו להגנתם שהם רק "במקרה" ראו את הפרק המדובר, בדיוק כשהם זפזפו מערוץ 8 לערוץ נשיונל ג'אוגרפיק, או כשהם הרימו את העיניים מ"ביקורת התבונה הטהורה" של עמנואל קאנט שהם היו שקועים בקריאתו כשהם ראו את מה שבמקרה באותו רגע שודר בטלוויזיה, שבכלל הייתה דלוקה רק מפני שהאישה (או הבעל) והילדים צפו בזבל הזה שהם עצמם כמובן שאף פעם לא צופים בו.
אבל לדעתי אין שום צורך להתבייש בצריכה מבוקרת ושקולה של טראש. אולי לא צריך להתגאות בזה ולטעון באופן פלצני משהו שמדובר באקט פוסט-מודרניסטי חתרני ומודע לעצמו שבא לערער על הגבולות המסורתיים שבין תרבות גבוהה לנמוכה, אבל כאמור גם לא צריך להתבייש בזה כאילו שמדובר בחטא נוראי או מעשה כל כך מביש.
נתחיל מהטענה שהטראש מטמטם, שכל דקה שאנחנו צופים באח הגדול מורידה את מנת המשכל שלנו בעשרים נקודות או שורפת רבע מתאי המוח שלנו. הטענה הזאת מניחה שצופי הטלוויזיה הם זומבים חסרי ישע, בדיוק כמו הטענות המופרכות שמשחקי מחשב מעודדים אלימות או שהאינטרנט מעודד אנלפבתיות. טענות מהסוג הזה מניחות שהצופים קולטים הכול בלי שום ביקורת עצמית או פרשנות משלהם אלא רק סופגים את התכנים כמו שהם ומטמיעים אותם בתוכם לטוב ולרע. צפייה בתכנים תרבותיים גבוהים הופכת אותנו לאנשים תרבותיים יותר, ואילו צפייה בטראש מטמטמת אותנו והופכת אותנו לטראש בעצמנו.
אני אמנם לא יכול לצטט שום מחקר מדעי שמוכיח שטראש לא מטמטם אבל למיטב ידיעתי גם לא קיים שום מחקר מדעי שמוכיח שטראש אכן מטמטם. מה שאני אכן יודע הוא שיש לא מעט אנשים משכילים, אינטליגנטים ושוחרי תרבות שנוהגים גם לצפות להנאתם בטראש ולא נראה שהדבר מזיק להם בכלל מבחינה רוחנית. עצם זה שאנשים צופים באדיקות מדי שבוע באח הגדול או בהישרדות לא פוגם באינטליגנציה שלהם או הופך אותם לפחות תרבותיים ממי שמתנזר מטראש.
כן, אני מניח שאם כמו בסצנה הקלסית מהתפוז המכאני היו קושרים אדם לכסא ומכריחים אותו לצפות בעיניים פקוחות לרווחה בתוכניות טראש ללא הפסקה במשך שעות על גבי שעות הדבר היה פוגם באינטליגנציה שלו בשלב כלשהו, אם כי מן הסתם זה היה קורה גם אם היו מכריחים אותו לצפות בתכנים יותר גבוהים כמו לונדון את קירשנבאום או אפילו דיבור חדיש. אבל מכיוון שלמיטב ידיעתי אף אחד מאתנו לא באמת צופה כך בטלוויזיה, אפילו המכורים קשות לאח הגדול, קשה לי להאמין שנגרם נזק כלשהו לאינטליגנציה שלנו מהצפייה בתוכניות האלה. העניין הוא שהבעיה היא לא במי שעולמו הרוחני מכיל גם את האח הגדול, הבעיה היא במי שעולמו הרוחני מכיל רק את האח הגדול. לכן הצפייה בטראש כשלעצמה אינה חטא או דבר שיש להתבייש בו, כל עוד המטען התרבותי של הצופה מכיל יותר מהתכנים האלה.
גם הטענה שתוכניות הטראש מרדדות את השיח הציבורי או באות על חשבון תוכניות האיכות נראית לי די מופרכת ואפילו נאיבית למדי. כלומר ברמת העיקרון כמובן שגם אני הייתי מעדיף שהטלוויזיה תשדר תכנים יותר איכותיים, אבל אפשר לחשוב שלפני שתוכניות הריאליטי ושאר הטראש הפכו להיות כל כך פופולריות הטלוויזיה באמת שדרה רק תוכניות איכות, או יותר חשוב מכך: שכל מה שעניין את רוב הציבור היה ספרות, פילוסופיה, שירה ותיאטרון.
הקלות הבלתי נסבלת שבה רגש הנוסטלגיה הכוזב גורם לנו תמיד לחשוב ש"פעם" היה כל כך הרבה יותר טוב מאשר "היום" פועל גם כאן וגורם לנו לחפש שעיר לעזאזל שאותו אפשר להאשים במצבה העגום של החברה שלנו. קל מאוד ונוח מאוד להאשים את הטראש במצבה של החברה, אבל אם נהייה לרגע כנים עם עצמנו נראה שהאמת המרה היא שרוב בני האדם לא מתעניינים בתרבות גבוהה, לא מעוניינים להרחיב את האופקים שלהם יותר מדל"ת אמותיהם ומוכנים בהחלט להסתפק במנה היומית של לחם ושעשועים. כך היה מאז ומתמיד וכך גם כנראה יהיה לעולם. הטראש בטלוויזיה לא הוריד את הרמה התרבותית של הצופים בבית, הוא בסך הכול סיפק לרובם את מה שהם מעוניינים בו.
ולא רק שהנזק לכאורה שהטראש גורם לנו הוא הרבה פחות נוראי מהאופן שבו מציגים אותו כל המדברים בשבח התרבות הגבוהה שכביכול אבדה לנו כיום, אני חושב שיש אפילו לא מעט תועלת בצריכה מבוקרת של טראש. דבר ראשון מדובר בחוויה אנתרופולוגית לכל דבר. הרי הטראש הוא תבנית נוף מולדתו והוא הרבה פעמים משקף בצורה מדויקת – ואולי אפילו אכזרית משהו – את המציאות שבה אנחנו חיים, באופן לא פחות מדויק ממה שהתרבות הגבוהה עושה זאת, וככל הנראה אפילו יותר ממנה.
בין אם נאהב את זה ובין אם לא, האח הגדול משקף את ההוויה הישראלית היום יומית באופן יותר אמיתי וכואב מאשר כל תוכנית תרבות אחרת שמשודרת בטלוויזיה. ורק שיהיה ברור, אני בהחלט לא טוען שבגלל זה הטראש איכותי או חשוב יותר ממה שאנחנו מחשיבים כתרבות גבוהה, אני רק טוען שיש לו ערך בפני עצמו בתור חוויה אנתרופולוגית שחושפת בפנינו את פניה המכוערות של המציאות החברתית והתרבותית שבה אנחנו חיים.
אפשר כמובן לבחור בטקטיקה האהודה על בת היענה ולקבור את הראש בחול, אבל כולנו יודעים שזה לא באמת יפתור שום בעיה. כשחיים בבועה לפעמים לא נתקלים בתופעות מסוימות כמו מתח בין-עדתי, פערים חברתיים, גסות הרוח של הישראלי המכוער וכיוצא בזה – אבל זה בהחלט לא אומר שהתופעות המכוערות האלה לא קיימות, אנחנו פשוט בוחרים לא לראות אותן. בדיוק כמו שחלק גדול מאתנו נתקל בצבא בפעם הראשונה בחיים שלו בכל מיני תופעות חברתיות דוחות או אנשים "מעניינים" שלא נתקלנו בהם מעולם בחממה שבה גדלנו, כך גם הטראש משמש מעין מראה לחברה שבה אנו חיים. מה שאנחנו רואים במראה הזאת אולי לא כל כך נעים לצפייה ונוח לעיכול, אבל מי שאשם בכך הוא לא הטראש אלא החברה שבה אנו חיים. במילים אחרות, הטראש הוא הסימפטום ולא המחלה. לצפות בטראש פירושו להבין יותר טוב את הסימפטום, ולא בהכרח להדבק במחלה.
עוד סיבה טובה לדעתי לצפות בטראש היא העובדה שהתוכניות האלה הן חלק מהשפה התרבותית שלנו. מי שלא מעודכן בהתרחשויות של התוכניות האלה הופך להיות די תלוש מהתרבות שבה הוא חי. לטוב או לרע תוכניות הטראש הן חלק מהותי מהלקסיקון הישראלי, בין אם מדובר בסנסציה האחרונה באח הגדול, ההדחה המפתיעה בהישרדות או המערכון הכי לוהט בארץ נהדרת (כן, אני מחשיב גם אותם כטראש לכל דבר, סאטירה הם כבר מזמן לא) – הדברים האלה הם חלק בלתי נפרד מהשפה היום יומית שאותה מדברים בארץ. לא להכיר את הטראש פירושו להיות אנאלפבית מבחינה תרבותית ולא להבין על בוריה את השפה שרוב הציבור מדבר בה.
אני יכול להבין, ואפילו להזדהות במקצת, עם העמדה האליטיסטית שמעדיפה לא לקחת חלק בטראש אפילו אם הדבר כרוך בניתוק מההוויה הישראלית, אבל לדעתי בסופו של דבר זוהי טעות גמורה. לא רק שהניתוק הזה לא תורם שום דבר למי שבוחר לחיות במגדל השן מתוך אידיאל של אליטיזם ועליונות תרבותית, אלא שבסופו של דבר הוא רק פוגע בו. לא ניתן לבקר משהו שאותו לא באמת מבינים, לא ניתן לחוש תחושה של התעלות על פני משהו שאותו לא באמת חווים. עצם זה שאנחנו צורכים טראש לא הופך אותנו לטראש בעצמנו, צריך לעשות עוד הרבה יותר מכך כדי לזכות בתואר המפוקפק הזה.
11 בפברואר 2010, בשעה 23:30
ברור שאין להתבייש באהבת טראש.
טראש הוא עונג צרוף, מנוחה לנפש עייפה. את דוסטויבסקי תמיד אפשר לקרוא מחר:)
11 בפברואר 2010, בשעה 23:54
טוב, עברת מלכתוב סתם דברים שאני מסכים איתם, ללכתוב דברים מובנים מאליהם. אפשר להחליף את שם הבלוג ל"קפטן אובוויוס".
12 בפברואר 2010, בשעה 0:03
טוב, נראה לי שלשם שינוי אני ממש חולק עליך. אני אנסה לעשות את זה מסודר.
ואללה? לי זה נראה דווקא להפך. זה נהיה סוג של כבוד להכריז שאתה צופה בטראש. הדה-לגיטימציה, אם כבר, מתבצעת לתרבות ה"גבוהה". אם אתה חושב שהישרדות זה זבל, אתה "מתנשא".
אבל זה נכון. אם תרשה לי להיות הוליסטי לרגע, כל דבר שאתה מכניס אליך משפיע עליך. אתה אוכל זבל – זה פוגם בבריאותך הגופנית. אתה צורך זבל תרבותי – זה פוגם בבריאותך הנפשית (רוחנית?).
קצת מאוחר לי מדי בשביל להתחיל לחשוב על כל הצורות שזה מזיק. אולי הברורה ביותר היא המסלול החלקלק לתהום. הטראש מקהה את סף הרגישות שלנו. לא סתם משנה לשנה הריאליטי נעשה בוטה יותר וטראשי יותר. זה אותו עיקרון של חברת הצריכה כולה. אתה צריך כל הזמן להעלות את סף הגירוי. וזה בהחלט מטמטם. זה מוריד את הרגישות האנושית שלנו והופך אותנו אטומים.
אתה יכול לראות טראש בעין ביקורתית. אבל צריך להיות אדם חזק מאד כדי לצרוך הרבה טראש ולהשאר בחוץ. רובנו לא חזקים כל כך. לאורך זמן הביקורת מטשטשת (או הופכת לסוג של התנצלות) והגסות חודרת פנימה.
הטראש לא אחראי למצבה של החברה. אבל הוא סימפטומטי מאד. מסלול העלאת סף הגירוי הוא הסיבה ש"פעם" באמת היה יותר טוב מ"היום". לפחות במובן הזה, של טראש, של כמה נמוך ומטומטם צריך להיות בשביל למשוך תשומת לב. וכשאנחנו מגינים על הטראש אנחנו בעצם נותנים יד להמשך ההדרדרות.
מראה מעוותת, כן? מראה מניפולטיבית. מראה שמדגישה את הקצוות ואת הקיצון. מראה שמעבירה רק מה שבוטה, גס, נמוך, אגרסיבי, מלוכלך, ולפיכך – מושך. מושך עד בחילה. מושך עד התמכרות. מושך עד טשטוש החושים.
אבל יש פה אפקט נוסף – כשאתה משתמש במראה המעוותת הזאת כדי להכיר את עצמך ואת סביבתך, זה הדימוי שאתה מקבע. וכך המראה משמשת פתאום לא רק כמראה. היא משפיעה על המשתקף. היא משנה אותו. היא יוצרת את ההשתקפות כמציאות. וכך בתנועה הזאת בין המציאות למראה לעיוות וחזרה למציאות אנחנו נקלעים לסחרור המטמטם והמטומטם הזה.
אין כמו שכנוע עצמי. גם אני אומר את זה לעצמי כל פעם שאני שוב נדבק לאיזו תכנית מפגרת. אבל אז אני מתבונן קצת במה זה עושה לי ואני נגעל.
12 בפברואר 2010, בשעה 2:24
מרגוליס,
תראה, אני מסכים שבחוגים מצומצים ומאוד פלצפנים (שאני נמנה עליהם) זה אולי מקובל במין הפוך-על-הפוך להתגאות בכך שאתה צופה בטראש, אבל במיין-סטרים של החוגים הגבוהים אני חושב שזה עדיין נחשב למשהו לא מקובל, ובוודאי לא משהו שיש להתגאות בו (הרי התגובה שלך לפוסט בעצם מוכיחה את זה, לא?). אבל בין כך ובין כך, ממש לא הייתי אומר שיש דה-לגיטימציה לתרבות הגבוהה, מקסימום נסיון לבצע רה-לגיטימציה לתרבות הנמוכה (אף אחד לא אומר שזה פסול לצפות בתוכניות איכות בטלוויזיה, מקסימום יש נסיון לטעון, כמו שעשיתי כאן, שצפיה בטראש היא לא דבר פסול). אבל בכל מקרה זה פחות עקרוני לדעתי.
כאן לדעתי נמצאת הנקודה העקרונית שעליה אני לא מסכים. אני לגמרי לא מקבל את האנלוגיה בין צריכת מזון לצריכה של תכנים תרבותיים. כאשר אני צורך מזון אין לי שום יכולת להשפיע על האופן שבו הוא ישפיע על הגוף שלי לטובה או לרעה. אם אני למשל אוכל מזון עתיר בכולסטרול זה בוודאי יפגע בסופו של דבר בבריאות שלי ואין שום דרך שאני יכול למנוע את זה. אבל כאשר מדובר בצריכת תכני תרבות אני טוען (וזאת כמובן לא טענה מקורית שלי) שיש לנו שליטה על האופן שבו התכנים האלה משפיעים עלינו.
בדיוק כמו לגבי הטענות המופרכות שמשחקי מחשב אלימים מעודדים אלימות בקרב ילדים, גם כאן אני לא מקבל את המשוואה הפשוטה שגורסת שצריכת טראש הופכת אותנו לטראש. כמו שאמרתי, בוודאי שאם כל מה שאתה צורך הוא טראש ומזה מורכב כל עולמך הרוחני אז בוודאי שזה ישפיע עליך בסוף לרעה, אבל אני לא רואה משהו פסול בצריכה נורמלית של טראש בנוסף לצריכת תכנים אחרים וממש לא רואה בזה את המקור לכל חוליי החברה.
כפי שטענתי בפוסט, העובדה היא שיש לא מעט אנשים משכילים ותרבותיים שצופים גם בתוכניות טראש, וקשה להגיד שזה באמת משפיע עליהם לרעה והופך אותם לדגנרטים, בדיוק כמו שיש המון ילדים רגועים ומחונכים שמשחקים משחקי מחשב אלימים ובכל זאת לא הופכים להיות רוצחים פסיכופטיים בגלל כך.
בא לא נשכח שבכל דור ודור מספרים לנו כמה נפלא היה "פעם" ואיך "היום" הכל כל כך מחורבן (ראה למשל קהלת ז, י: "אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה, כי לא מחכמה שאלת על זה"). הרי גם לפני עשרים שנה כולם טענו כמה שהטלוויזיה נוראה ואיך היא מקלקלת את הנוער, ובעצם היום אנחנו מתגעגעים בנוסטלגיה לטלוויזיה הנפלאה שהייתה "פעם" כשהיינו ילדים. אני באמת ובתמים לא חושב שכשהייתי ילד המצב של החברה הישראלית היה טוב יותר בהרבה ממה שהוא כיום (וגם אם חלו במשך הזמן שינויים מסוימים לרעה, לא הייתי תולה את האשמה דווקא בטלוויזיה אלא בלא מעט גורמים אחרים). אולי לא היו באותה תקופה תוכניות ריאליטי כמו שיש כיום, אבל במקום זה אנשים צפו במשחקי ספורט, שעשועונים מפגרים בכיכובו של דודו טופז או סתם עסקו בכל מיני שטויות – אבל הם בהחלט לא היו יותר "תרבותיים" ממה שכיום.
12 בפברואר 2010, בשעה 20:19
הטראש עצמו הוא לא הבעיה הבעיה היא המינון והרצינות שאנשים לוקחים אותו. אין שום דבר רע בכמה סדרות בערוץ נידח שישמשו כמסטיק למוח אם ממש לא בא לך להפעיל אף תא. הבעיה היא שבמציאות התקשורתית בארץ זה משתלט על כל השיח ומפציץ מכל הכיוונים. כאשר יש לך כל כך מעט ערוצים והם מפמפמים פרומואים ומשדרים כל כך הרבה שעות של תוכניות כאלה סביר להניח שזה יגלוש גם למקומות שלא היית מצפה להם. הרי ברור שהערוצים משדרים את זה כי זאת הדרך הזולה ביותר שבה יוכלו למלא את לוח השידורים (וזה בטח גם נחשב הפקה מקורית). זה לא אומר שהארץ לדוגמא צריך להשתמש ברפרנסים לטראש בכותרות שלו.
אני חייב לציין שאני מסכים עם מרגוליס שזאת ממש לא מראה של החברה. אז נכון, לא חסרים תואמי בובליל בחברה הישראלית אבל אני ממש רוצה לקוות שיש גם אנשים אחרים בחברה הישראלית. כאשר בוחרים מראש אנשים "צבעוניים" (קרי רעשניים) אז זה מה שתקבל. אני די בטוח שלא יהיו הרבה צופים לסדרה שבה סוגרים כמה תוכניתנים במשרד ונותנים להם לעבוד 13 שעות ביום.
חוץ מזה אני לא יכול לחשוב על משהו מתנשא יותר מכל הפסאודו אליטיסטים שמכריזים שהם צופים בזה. זה כמו להגיד שרק קאנט וניטשה הם ברמה שלך אבל בגלל שאתה כל כך חכם אתה לא צריך להוכיח כלום לאף אחד.
14 בפברואר 2010, בשעה 12:45
אני עם מרגוליס. טראש כשמו כן הוא.
וכן, כולנו צורכים קצת (או הרבה) טראש אבל זה בוודאי לא משהו שצריך לנפנף בו בבון-טון. בטח כשהנורמה גורמת לך להתבייש כשאתה צורך משהו איכותי יותר (ע"ע פרידמן שכמותך).
וכן הטראש מוריד את סף הגרוי וכן, אני לא חושב שהטלוויזיה הרב ערוצית הביאה איזו איכות. היא באמת דירדרה את הדיון הציבורי שהוגלה למספר מצומצם של בלוגים.
14 בפברואר 2010, בשעה 16:03
שמע, אתה משחק מלוכלך.
להצהיר ש"ארץ נהדרת" זה טראש תוך כדי אמירה שהיא לכאורה בזכות הטראש זה הכי להיות אליטיסט בהפוך על הפוך.
בלי קשר, אתה מדבר לכאורה על טראש, אבל בעצם (למעט ארץ נהדרת) עוסק כל הזמן בריאליטי. עכשיו ריאליטי, יש הרבה מה להגיד עליו, אבל כמעט מובן מאליו שיש לו איזשהו ערך, ולו ככלי למחקר אנתרופולוגי, השאלה היא מה כל זה אומר על, נניח, (וכן, אני מנצל את הפרטים המפלילים שאתה מפזר בטוויטר) נשות הטייסים?
14 בפברואר 2010, בשעה 16:36
שחר,
שמע, בפוסט הקודם הייתה הסכמה גורפת למה שכתבתי וזה היה קצת משעמם, אז הייתי חייב לשחק קצת מלוכלך כדי לעורר פה את העניינים, גם אם פירושו של דבר לשמש בתפקיד פרקליטו של השטן…
לגבי מהו טראש – אני כמובן מתכוון לטראש בכל המובנים, לא רק תוכניות ריאליטי אלא כל מה שכלול בחבילה, בין אם זה בטלוויזיה (טלנובלות, שעשועונים מפגרים וכו'), בקולנוע או במוזיקה, הכוונה היא פשוט לתרבות נמוכה מהסוג הנמוך ביותר, ומה שלרוב נתפס באופן שלילי ומגונה בעיני החוגים הגבוהים (התייחסתי אגב בפוסט גם לתוכניות כמו ארץ נהדרת וכוכב נולד שהיא לא בדיוק ריאליטי). מה שכן התמקדתי יותר בתוכניות הריאליטי כי הן אלו שנמצאות לרוב במרכז השיח הציבורי סביב הלגיטימיות של הטראש, אבל אני כמובן מתכוון לכלל התופעה ולא רק לתוכניות האלו.
לגבי נשות הטייסים ושאר הטלנובלות, אין להן אמנם ערך אנתרופולוגי רב, אבל הן כן חלק מהותי מהשפה התרבותית הישראלית, ולכן לא להכיר אותן – לפחות במידה מסוימת – פירושו כאמור להיות בור לגבי אותה שפה ולא לקחת חלק בשיח שמתקיים בציבור. אני לא אומר שצריך להיות צופה נלהב של כל טראש ולא לפספס אף פרק, אבל לדעתי חשוב לפחות להכיר את הז'אנר במידה מסוימת, ולא דווקא באופן אליטיסטי ומתנשא אלא מתוך רצון כנה להכיר את התופעה הזאת ולהבין אותה בלי שום שיפוטיות.
14 בפברואר 2010, בשעה 18:41
שחר -
כלי למחקר אנתרופולוגי?! זו טענה מראית ימי הריאליטי. כיום זה משמש כלי למחקר אנטרופולוגי של קבוצת האקהביציוניסטים ורודפי ה-15 דקות. זה לא ממש אומר כלום עלינו כחברה. כלומר התוכנית לא אומרת. ההשפעה שלה על השיח אומרת גם אומרת אבל זה נכון לגבי כל טראש, גם מהסוג הלא ריאלי(טי) ולא אינטראקטיבי. נניח סטלאגים אם הם היו משודרים בפריים טיים.
אגב, וכאן אני בטח מקומם עלי הרבה (כולל את בעלת השליטה המכורה). גם דקסטר זה טראש.
14 בפברואר 2010, בשעה 19:14
אורן,
אבל האם אי אפשר להגיד שבסופו של דבר במקרה של תוכניות ריאליטי המציאות מחקה את האומנות (וסליחה שאני קורא לתוכניות ריאליטי "אומנות"…), כלומר שלמרות שמלכתחילה הריאליטי כז'אנר היה מראה מעוותת, מבוימת ומתוסרטת של המציאות החברתית ה"אמיתית", הרי שבסופו של דבר מכיוון שיש לה השפעה כל כך חזקה על השיח הציבורי היא בעצם משקפת בצורה די נאמנה את הלך הרוח שרווח בחברה?
אגב, במובנים רבים מאוד מה שכולנו (טוב, כמעט כולנו) עושים בטוויטר ופייסבוק, ובעצם גם בכתיבת בלוגים, לא כל כך רחוק ברמת העיקרון מהאקסהביציוניזם והרדיפה אחר 15 הדקות של תהילה שמאפיינים את משתתפי תוכניות הריאליטי.
לכן אני לא יודע עד כמה זה מדויק לטעון שהריאליטי לא מאפיין בצורה אמיתית את המציאות החברתית האמיתית. כאמור, גם אם עקרונית זה היה כך בהתחלה (דבר שאני מניח שאף אחד לא חולק עליו), ההשפעה התרבותית העצומה שלו על החברה גרמה לכך שכיום הוא משקף אותה בצורה מאוד נאמנה. בין אם נודה בכך ובין אם לא, בין אם נראה את הטראש כתופעה חיובית ובין אם נראה אותו כתופעה שלילת – אנחנו חיים היום במציאות של ריאליטי.