פבר' 02 2010
לעקוף בתור
אם אני אי פעם אתראיין אצל יאיר לפיד והוא ישאל אותי את השאלה המיתולוגית שלו: "מה ישראלי בעיניך?" אין לי שום ספק שאני אענה לו שבעיני להיות ישראלי זה לעקוף בתור. לא לנגב חומוס אצל אבו שוקרי האמיתי, לא לשחק מטקות על חוף היום, לא לשרת במילואים ואפילו לא להיות יאיר לפיד – להיות ישראלי זה לעקוף בתור. כי אנחנו הישראלים הרי כל כך אוהבים לעקוף בתור, בין אם זה בתור לקופה בסופרמרקט, בתור לאוטובוס או בתור לפני הבדיקה הביטחונית בכניסה לקניון – הישראלי היפה לעולם לא יצליח לעמוד בפיתוי ותמיד ינסה לקצר את הנהלים על ידי כך שהוא יעקוף בשיא הטבעיות את אותם פריירים שעומדים לפניו ומחכים בסבלנות בתור. באמת שאין ריטואל יותר ישראלי מזה. אין עוד אקט יום יומי שמקופלות בו כל כך הרבה משמעויות סימבוליות שמאפיינות את התרבות הישראלית שבה אנחנו חיים.
הישראלי אוהב כל כך לעקוף בתור מהסיבה הפשוטה שהוא לא רוצה לצאת פרייר, והרי כידוע אין דבר יותר ישראלי מזה. בתרבות הישראלית לצאת פרייר הוא החטא הקדום, אבי אבות הטומאה, הנורא מכל, הדבר המסוכן ביותר ליציבות הנפשית והזהות הלאומית שלנו. עמים אחרים מכנים את הפרייריות בכל מיני שמות מתיפייפים כמו "נימוס", "תרבות", "התחשבות בזולת" ועוד כל מיני כינוים רכרוכיים אחרים, אבל אנחנו הרי יודעים טוב מאוד שמדובר פשוט בלצאת פרייר ולתת לשני לדרוך עליך ולכן: הקם לעוקפך בתור – השקם לעוקפו!
לא לצאת פרייר בעיני הישראלי הוא לא סתם עניין פרגמטי, חישוב פשוט של עלות מול תועלת. מדובר בפרינציפ לכל דבר, עקרון מקודש אפילו. הישראלי יעקוף בתור לא רק כשזה באמת משתלם לו, כמו למשל כשהוא עוקף בתור בסופרמרקט ובורח מהר מהמקום לפני כל שאר הפריירים שמחכים לתורם ונשארים הרחק מאחוריו. הישראלי יעקוף גם כשהוא לא מרוויח מכך כלום. למשל כשאוטובוס ריק לגמרי עוצר בתחנה ויש בסך הכול עשרה אנשים שעומדים בתור הישראלי תמיד יעקוף כדי להיות ראשון (ראשון!!!1) למרות שיש באוטובוס שפע של מקום לשבת בו. ואפילו יותר מזה, הישראלי כל כך חרד לצאת פרייר שהוא יעקוף בתור לא רק כשהוא לא מרוויח מכך כלום אלא אפילו כשהוא מפסיד בגלל כך, כמו למשל בתחנת הרכבת כשהישראלי האמיץ והעשוי ללא חת יפרוץ קדימה כדי לנסות ולעלות לרכבת עוד לפני שהנוסעים ירדו ממנה ועל ידי כך יגרום לפקק תנועה ולעיכוב לכולם מפני שאף אחד לא יוכל לעלות לרכבת או לרדת ממנה. אבל לישראלי לא אכפת בכלל שהוא למעשה מעכב את כולם, כולל את עצמו, מפני שטוב לעקוף בעד ארצנו והכלל והעיקר זה לא לצאת פרייר כלל.
דבר שני שבגללו זה כל כך ישראלי לעקוף בתור הוא ההיתממות הבלתי נסבלת שבה האקט הזה תמיד מתבצע. הרי זה לא שבארצות אחרות לא נתקל אף פעם באנשים שעוקפים בתור. התופעה הזאת מן הסתם קיימת, בשכיחות אולי יותר נמוכה, גם בארצות אחרות. אבל מה שבאמת כל כך ישראלי בתופעה הזאת אצלנו הוא האופן שבו העוקף תמיד יבצע את זממו בנון-שלנטיות שאין כמוה. העוקף לא ידחוף במרפקיו או יפעיל כוח פיזי מתון אלא תמיד יעקוף אותך בשיא הטבעיות, במין אדישות מוחלטת, כביכול בחוסר מודעות טוטאליות למעשה שהוא מבצע. ממש כאילו שהוא לא זה שנדחף קדימה ועקף אותך בגסות אלא אתה הוא זה שבדרך פלא כלשהי פתאום נעלמת והופעת מאחוריו למרות שרק לפני רגע עמדת לפניו.
וכאשר תנסה להעיר בנימוס מאופק לאדם שעקף אותך, או אפילו רק תנעץ בו מבט חצי נוזף שמשדר לו שקלטת את מה שהוא עשה ושרוחך לא נוחה מכך, הישראלי תמיד – אבל תמיד – יביט בך בחזרה במין מבט תמים ומצטדק שכל כולו אומר: "אבל מה עשיתי?", או שהוא פשוט יעמיד פנים שהוא בכלל לא שם לב אליך. כי באמת שאין יותר ישראלי מזה, לא רק שלא להתנצל על כך שעקפת מישהו בתור אלא בכלל לא להבין מדוע אותו אדם בא אליך בטענות ומענות. מה הוא חושב לעצמו, שכאן זה שוויץ?!
אבל מה שהכי ישראלי בלעקוף בתור הוא שמדובר בביטוי מובהק לאלימות הסימבולית שרווחת כל כך בתרבות שלנו. המעשה כשלעצמו הרי אינו ביטוי לאלימות פיזית. העוקף כאמור לרוב לא ישתמש בכוח פיזי, לא ידחוף ולא יקלל אלא רק בדרך פלא יופיע פתאום מלפניך כאילו כלום לא קרה ויעמיד פני תם. אבל בביצוע המעשה הוא מפעיל אלימות סימבולית, אותה אלימות סימבולית שהעוקפים מבצעים ללא הרף על הנעקפים – או במילים אחרות שגסי הרוח מבצעים על עדיני הנפש. אלימות סימבולית שהיא חלק כל כך אינטגרלי מההוויה הישראלית ולמעשה באה לידי ביטוי בכל תחומי החיים ולא רק בתור בסופרמרקט או בתור לאוטובוס (התור שעליו אנחנו מדברים כאן הוא הרי כמובן גם מטאפורה ל"סדר הדברים").
זוהי אלימות סימבולית מפני שהיא לא דורשת שום הפעלה של כוח ממשי אלא היא מתקבלת כדבר טבעי ומובן מאליו, הן אצל אלה שמפעילים את הכוח והן אצל אלה שהכוח מופעל עליהם. הרי אין יותר טבעי מכך, כולם הרי עושים את זה, ובכלל מה פתאום שזה יהיה אחרת? העוקף בתור לא מבצע שום דבר רע או לא תקין מבחינה חברתית, נהפוך הוא: אתה זה שמבצע חריגה מהנורמה כשאתה מעז ברוב חוצפתך להעיר למי שעקף אותך, או אפילו רק להביט בו באי נחת, או אפילו רק מעז לכפור בלבך בלגיטימיות של התופעה החברתית הזאת, או חמור יותר מכך זה: לכתוב על כך פוסט בבלוג שלך.
ולכן לעקוף בתור זה כל כך ישראלי בעיני, יאיר, מפני שזה ממחיש בפנינו עד כמה העוקפים הצליחו לכפות את שלטונם על הנעקפים במציאות שבה אנחנו חיים כאן בארץ. הם הצליחו לעשות את זה בצורה כל כך מושלמת עד שהם כבר לא צריכים להרגיש רע עם עצמם כשהם עוקפים אותנו בתור, אנחנו אלה שצריכים להרגיש רע עם עצמנו על כך שאנחנו יוצאים פריירים ולא עוקפים גם כן את אותם האנשים שעומדים לפנינו.
2 בפברואר 2010, בשעה 23:39
הזכרת לי איך לפני שנים, בביקור מלונדון, ניסיתי לקנות משהו בפיצוצייה בתל אביב.
עמדתי מול המוכר וניסיתי ליצור איתו קשר עין, כמו שלמדתי בלונדון. רק אחרי שהוא שירת שניים-שלושה אנשים שעמדו מאחוריי ומצדדיי, נזכרתי במנהגי הילידים ומשכתי את תשומת ליבו בקול. הוא ראה שאני עומד שם לפני האנשים האלה, אבל גם לו זה לא הפריע לשרת אותם קודם.
אכן, "ישראלי אמיתי לא יוצא פרייר".
2 בפברואר 2010, בשעה 23:46
איי. נכון ועצוב. המרחק ביני לבין ה"ישראלי" הולך וגדל עם הזמן.
3 בפברואר 2010, בשעה 0:09
מה שהכי עצוב זה כמו שאמרתי בפוסט שתמיד אני זה שמרגיש לא נעים כשאני מעיר למישהו שהוא עוקף בתור במקום שהוא זה ירגיש לא נעים, ממש כאילו שהוא מתנהג לפי הנורמה המקובלת ואני זה שחורג ממנה. זה ככה גם בהרבה דברים אחרים בחברה שלנו, מילא שיש אנשים גסי רוח (זה הרי קיים בכל מדינה) אבל הכי מעצבן זה שהגסות הפכה להיות לנורמה מקובלת. אגב ידיד שלי שלח לי עכשיו בטוויטר את הקליפ הזה שמתקשר יפה מאוד לפוסט.
3 בפברואר 2010, בשעה 15:14
רוב החברים שלי, בעלי ת.ז. ישראלית לגמרי, לא עוקפים בתורים. יותר מזה, בתורים הישראליים בהם אני עומדת בדרך כלל, הרוב המוחלט של הממתינים מחכה בסבלנות ומיעוט עד אף אחד מתוכם מנסה לעקוף. אני הייתי אומרת שישראלי בעיני זה ההתגייסות וההתנדבות (אם אני זוכרת נכון, ישראל היא בין המקומות הראשונים בעולם במידת ההתנדבות (בשעות) והתרומות (בכסף) לנפש, יתכן שזה מצביע גם על על קפיטליזם).
3 בפברואר 2010, בשעה 16:16
אפרת,
כמובן שלא כל הישראלים עוקפים בתור. אם זה היה כך אז ממילא לא היה שום תור מפני שאי אפשר שיהיו עוקפים אם לא יהיו נעקפים. מה שכן מייחד את התופעה והופך אותה לישראלית בעיני היא כאמור האלימות הסימבולית שגסי הרוח מפעילים עלינו עד שהתופעה הזאת נחשבת ללגיטימית לגמרי ולכן אי אפשר או אפילו אסור לבקר אותה. כמו כן כמובן שכמו שציינת קיימות תופעות חיוביות אחרות בתרבות הישראלית, אבל אישית אני לא מוצא הרבה טעם לציין את הדברים החיוביים בתרבות שלנו שחוץ מלטפוח לעצמנו על השכם לא ממש משרת הרבה, אלא דווקא לציין את הדברים השליליים שאותם יש לבקר.
3 בפברואר 2010, בשעה 19:57
אני חושב שהתופעה נפוצה בעיקר אצל בני הנוער, שאצלם ההגינות זה לאו דווקא אומר לעמוד בתור. אצל מבוגרים יש טאבו מסוים שמי שמחולל אותו-יוצא מוזר,דביל ושונה. בכל מקרה,מעניין לחשוב מה אפשר לומר על כל האומה,ואם יש קשר לזה בתמורות היסטוריות.
19 במרץ 2010, בשעה 2:51
[...] והחרדה שאפפו את הפוסט הקודם, שהגיח מנהמת לב ובטן ועקף בישראליות אופיינית את כל הפוסטים המושכלים והמנומקים שחיכו בסבלנות. אני [...]
19 במרץ 2010, בשעה 3:10
אם כבר לציין רק את התופעות השליליות, אז איני יכול שלא לומר שצבע הקישורים באתר הזה כל כך קרוב לצבע הטקסט עד שאיני מבחין בינם לבין שאר הטקסט (במקרה זה מדובר ב"הקליפ הזה" באחת מתגובותיך, אלי). אני רק קצת עיוור צבעים, אבל די בכך. קראתי היכנשהו שאחד-עשר אחוזים מהגברים עיוורי צבעים במידה כזו או אחרת. מאוד מומלץ לסמן קישורים גם בקו תחתון, לפחות ברשומות ובתגובות — זו מוסכמה אינטרנטית בעלת סיבה טובה.
הרשומה עצמה הייתה מעניינת.
רב תודות, ל'.
19 במרץ 2010, בשעה 15:10
שלום ל'
תודה על ההערה, לא מזמן שיניתי קצת את הצבע של הלינקים לגוון יותר כהה ובגלל זה אולי היה קשה להבחין בין הלינקים לשאר הטקטס, החזרתי את זה כעת למקור ועכשיו נראה לי שיותר קל להבחין. אצלי לפחות על המסך הלינקים מאוד ברורים, אם כי בכוונה בחרתי בצבע וגוון לא יותר מדי בולטים (כמו כחול זרחני) כי אני אישית לא אוהב לינקים מודגשים מדי שדי הורסים את חווית הקריאה לטעמי. לגבי קו תחתון מתחת ללינקים, לא הייתי אומר שזאת מוסכה כי ברוב האתרים הגדולים והפופולריים (ויקיפדיה, טכקרנצ' ועוד ועוד) זה דווקא לא מקובל.
22 במרץ 2010, בשעה 17:15
תודה רבה. זה שיפר את המצב בהרבה.
אבל לשם הדיון: זו בהחלט מוסכמה: (א) ברירת המחדל של קישורים ברוב הדפדפנים היא קו תחתון (וצבע כחול פשוט), (ב) שבעה מתוך עשרת האתרים המובילים בישראל (לפי אלקסה) מסמנים כולם את הקישורים שלהם (שבתוך טקסטים או תוצאות חיפוש, לא בתפריטים וכד') בקו תחתון וצבע כחול פשוט. השלושה שלא עושים כך הם ויקיפדיה (ששמרו על הצבע הכחול הפשוט, שבולט כראוי), יוטיוב (שאין שם ממש טקסטים), ו-וואלה (שלא הצלחתי למצוא כתבה שלהם עם קישורים. בטח הם מפחדים שיברחו להם הגולשים).
שווה גם לבדוק מה יש לנילסן, גורו השמישות (usability) האינטרנטי, לומר בנושא (סעיף שני ברשימה).
22 במרץ 2010, בשעה 17:46
כן החזרתי את הצבע וגם הגדרתי ב CSS שהפונטים של הלינקים יהיו בבולד, ועכשיו זה באמת הרבה יותר ברור. לגבי קו תחתון אני חושב שאין טעם כל כך להתווכח אם זאת מוסכמה או לא, וגם ממש לא הייתי לוקח את מצב האינטרנט הישראלי בתור דוגמה לכך – או בעצם כדוגמה לכל דבר אחר… באתרים הגדולים ביותר בחו"ל כמו יאהו!, ויקיפדיה, יוטיוב וגם בבלוגים גדולים ומוכרים כמו טכקרנץ' זה כאמור דווקא לא מקובל. אז הכל עניין של הרגל. אני מניח שהדבר שהכי חשוב הוא שהלינקים יהיו ברורים ושיהיה קל להבחין ביניהם לטקסט רגיל, אבל יחד עם זאת אני לא אוהב כשהלינקים יותר מדי מודגשים ובולטים כי זה די הורס את רצף הקריאה וגורם לטקסט להראות מאוד לא אחיד, ואפילו די מבלבל (לי אישית קשה מאוד לקרוא טקסטים עם קישורים כמעט בכל משפט שני).
25 במרץ 2010, בשעה 5:14
ניתוח תרבותי מעניין, עליי להודות.
תופעת העקיפה בתורים ממש אינה ייחודית לישראל, אבל הסמליות שמאחורי זה כל כך נכונה.
במדינות אחרות, כמו איטליה או רוסיה, למשל, מדובר בסממן של חוסר הסדר הכללי בחברה.
כך, למשל, נראה תור בקונסוליה של השגרירות הרוסית בישראל. אין מה לומר, שילוב מנצח.
25 במרץ 2010, בשעה 14:38
זה נכון כמובן שעקיפה בתור היא לא משהו שקיים רק בארץ, ברור שזה קיים גם בחו"ל כמו הרבה תופעות אחרות חמורות יותר של פשיעה אמיתית. אבל ההבדל המהותי לדעתי הוא הגליטימציה המלאה שיש לזה בארץ, ולכן גם התדירות הגבוה של זה כל כך אצלנו, משהו שלא נתקלתי בו מעולם בחו"ל בשום מדינה שבה הייתי. זה משהו כל כך נורמטיבי בארץ שאפילו לא צריך להתנצל על זה או להסתיר את זה. מי שעוקף בתור לא נתפס פה בתור מישהו גס רוח ובהמי – אלא דווקא כמישהו ש"שיחק אותה" ולא יצא פרייאר.
25 במרץ 2010, בשעה 20:34
כן, אבל יש מדינות – ואיטליה היא הדוגמא הכי חזקה שלי לזה – שבהן עקיפה בתור גם היא עניין של מה בכך, עד לרמה שהקונספט של תור כמעט ולא קיים פה. כשמגיע אוטובוס, לדוגמא, ובאיטליה הם כמעט תמיד מפוצצים עד אפס מקום בעמידה, איש אישה זקן וטף כולם מסתערים על הדלת בלי שום בושה או מבט לאחור על מי שכרגע רמסו.
מה שאני מנסה להגיד זה שהתופעה קיימת, ואפילו במידה יותר גרועה, גם במקומות אחרים – אבל בכל מקום ההסבר התרבותי שמאחורי זה הוא שונה ואין ספק שבישראל הכל מתקשר לתרבות הפראייריזם.
26 במרץ 2010, בשעה 14:10
טוב לא הייתי באיטליה אז אני לא יודע… אבל אני מתאר לעצמי שזה כך. זה הרי ידוע שהמנטליות שלנו בארץ מאוד דומה למנטליות האיטלקית בהרבה בחינות ומובנים אז זה לא מפתיע. אבל בהרבה מקומות אחרים שהייתי בהם בחו"ל לא נתקלתי בתופעה הזאת, לא בצרפת, אנגליה, שוודיה, הולנד או ארצות הברית. זה פשוט לא קיים שם, ובטח שלא בתדירות ובעזות המצח שלנו.
26 במאי 2010, בשעה 2:06
כבר סיגלתי לעצמי שיטות לשמור על המקום שלי בתור. איך לעמוד כשמחכים לעודף מנהג האוטובוס כדי שאי אפשר יהיה לעקוף, איך להתמך בעמוד כדי שיהיה צריך להתכופף רשמית מתחת לזרוע שלי וכיוב'.
כשבכל זאת עוקפים, באמת לא אפקטיבי בעיני לנזוף או להסביר. פשוט חד משמעית להגיד – "היי, הייתי כאן קודם", או למנות את האנשים שכן בתור לפני, ובלי שטויות או התממות. אם העוקף צריך להתמם כדי להרגיש פחות נבוך – בסדר גמור. שיעמיד פנים שהוא זה שיוצא בוגר ויתן לי את המקום בתור שבחוצפתי העזתי לנכס לעצמי. וגמרנו!