לי נראה שיש הבדל בין 500 חברים שאדם אוסף ברב התלהבות לבין 5000 אלפים. זה לא סתם מספר גדול יותר אלא מעבר פאזה (אין לי 500 חברים בפייסבוק ואין לי בכלל חשבון פייסבוק. אני גם לא מטווט ולא עוקב אחרי טוויטים).
אני דבק בתאוריית הזיוף. אם אתה מבין קצת בטכנולוגיה ועוקב קצת אחרי אלגוריתמיקת רשת אתה מגלה שרוב המומחים לא מבינים כלום ורק דבוקים לבאז-וורדס ולטרנדים שהתחילו אצל מומחים (?!) וותיקים יותר.
 

ליטל,

לגבי ההתיימרות של מומחי הסושיאל מדיה להבין את העולם שלנו מבחוץ ובאופן מדעי (או אולי "מדעי"), אני לא בטוח שזה כשלעצמו גורם מספיק לאנטגוניזם מפני שגם במדעי החברה יש את אותו הנסיון להבין את האופן שבו החברה שלנו פועלת ובכל זאת סוציולוגים, או חוקרי רשת במקרה שלנו, לא גורמים לנו לאותה תחושה של אנטגוניזם כמו מומחים למדיה חברתית. הבעיה היא באמת יותר בהתיימרות לשווק ולמסחר את מה שאנחנו רואים כפעילות טבעית ואינטימית במובן מסוים ולהפוך אותה לעסק לכל דבר. העניין הוא שכמו שניסיתי לטעון בפוסט כולנו למעשה חוטאים בכך במידה זו או אחרת.

מרגוליס,

אני לא חושב שבהכרח יש סתירה מהותית בין חשיפת המנגנונים ובין הגחכתם. לפעמים חשיפה של דבר סמוי  שכולנו מעדיפים להסתיר מגחיכה אותו באופן אוטומטי, לפעמים עצם ההגחכה עוזרת לחשוף משהו  שבדרך כלל סמוי מן העין מפני שהיא מקצינה אותו עד הקצה. מעבר לכך יש לא מעט שרלטנים וזייני שכל בעולם, ולא כולם גורמים לנו לכזאת תחושה של אנטגוניזם ושנאה. בכל מקרה אני מבין למה אתה מתכוון ולא טענתי שיש דמיון מוחלט בין אופן ההתנהגות של מומחי סושיאל מדיה ובין שאר אוכלוסית הרשת, אלא שיש משהו בבסיס ההתנהגות שלהם שמאוד דומה בעצם לאופן שבו כולנו מתנהגים בחברה האנושית, ולכן החלוקה הזאת בין "אנחנו" ו"הם" שבה אנחנו אוהבים כל כך לראות את היחס בינינו די רחוקה מן המציאות.

RTE,

אני ממש לא חושב שכסף הוא הנקודה פה, כלומר שמדובר פשוט ביחסים של קנאה, משתי סיבות (מעבר לכך שאני פשוט לא מקנא במי שעוסק בתחום הזה): דבר ראשון כל אחד מאתנו הרי מרוויח כסף ממקור הכנסה כלשהו, יש כאלה שמתפרנסים ממה שהם עושים באינטרנט ויש כאלה שמתפרנסים מתחום אחר. אם אני מרוויח את המשכורת שלי מהתחום שבו אני עובד בו ומומחה למדיה חברתית מרוויח את לחמו ממה שהוא עושה ברשת – למה שאני אקנא בו? מעבר לכך שמן הסתם לא מעט אנשים ברשת מרוויחים הרבה יותר כסף ממומחי הסושיאל מדיה ובכל זאת מרגישים כלפיהם את אותו היחס שתיארתי בפוסט.

שנית, וזאת בעצם הנקודה החשובה יותר, יש אנשים שדווקא לא מעוניינים להפוך את מה שהם עושים ברשת למקצוע ומעדיפים להשאיר אותו בגדר של תחביב. למשל לגבי כתיבת הבלוג שלי אני (ומן הסתם עוד רבים אחרים כמוני) מעדיף דווקא את המצב שבו אני כותב בחינם מפני שזה מעניק לי חופש רב מאוד. אני יכול לכתוב על מה שאני רוצה בלי לנסות ולפנות למיינסטרים ולהשטיח את הכתיבה שלי, אני לא צריך לעמוד בדדליינים אלא יכול לכתוב מתי שבא לי וכמה שבא לי, ואני לא צריך לשווק ולמכור את עצמי אלא לאני יכול כתוב רק בשביל ההנאה שבכך. אני לא שולל כמובן כתיבה עבור כסף, אבל צריך להבין שיש גם יתרונות במצב שבו אתה כותב בתור תחביב.

לכן קשה לי מאוד לראות את הכסף כעניין מהותי ליחס שיש להרבה אנשים כלפי מומחי סושיאל מדיה ולראות בזה יחס פשוט של קנאה.

צ"ל "זאת הסיבה שאנחנו כל כך שונאים את המומחים לסושיאל מדיה, מפני שהם מזכירים לנו את עצמנו ועושים כסף מזה*".
*(לא כולם)

הם מזכירים לנו את עצמנו, אבל לדעתי לא באופן בו אתה מתאר. האנטגוניזם לא נובע מעצם חשיפת המנגנונים אלא מהגחכתם, מהפיכתם לנפיחה ריקה מתוכן. נדמה לי כי ה"אנחנו" לוקחים את הרשת שלנו ברצינות. גם אם אנחנו ציניים, מפוקחים ומנפיקים רפליקות שנונות בכל טוויט שני (או ראשון אצל הפוריים שבינינו), בסופו של דבר יש איזו התייחסות כבדת ראש אל הרשת ומקומה בקרב בני האנוש. אולי אפילו משהו שמזכיר אידיאולוגיה, או אידיאל.
ואז באים ה"הם" ומתערבים לנו בממלכת הקודש. מסרסרים בגביע הקדוש והופכים אותו למוצר מדף באיקיאה. ו"אנחנו" מרגישים זולים, מושפלים, נעלבים עד עמקי נשמתנו. הם לוקחים את הדברים החשובים לנו ומציגים אותם כעוד מטבע מזויף העובר לסוחר מכוניות משומשות קלישאי.
ואולי הם גורמים לנו לפקפק בעצמנו.
וחוץ מזה הם שרלטנים וזייני שכל.
 

מבחינתי – יש הבדל משמעותי בין לחיות בתחום לבין לשווק את התחום לאחרים. לרוב יש בסושיאל מדיה התימרות להבין את העולם שלנו מבחוץ (זה תמיד מזכיר לי את בעל חברת הארקייד מ"עולמו של ויין"), ויותר מזה – התימרות לשווק את המקומות היומיומיים של השמחה והתקשורת שלנו לכל מי שישלם. לי זה מציק, מאותו מקום שממנו רוב הלסביות לא אוהבות "תיירים" לוטשי עיניים שמשווקים גרסה מעוותת של אורח חייהן לגברים סטרייטים תמורת תשלום.