ינו' 11 2010
נקמת המולטי-טסקינג
מי שעובד כבר הרבה שנים על מחשבים בוודאי זוכר את התקופה הרחוקה ההיא, אי שם באייטיז, כשמחשבים ביתיים לא היו מסוגלים לבצע מולטי-טסקינג. היה אפשר אמנם לבצע פעולות שונות באמצעות המחשבים האלו כמו להריץ משחקים או לעבוד על מעבד תמלילים, אבל אי אפשר היה לבצע שתי פעולות בו-זמנית. כדי לעבור ממשימה אחת למשימה אחרת היה צריך לסיים לחלוטין את המשימה הראשונה ורק אז לעבור לשנייה. כיום לעומת זאת קשה לנו לדמיין מחשב שלא מסוגל לבצע מולטי-טסקינג. כשאנחנו עובדים על מחשב בבית או בעבודה יש לנו לפחות חלון אחד פתוח של דפדפן אינטרנט, בדרך כלל עם כמה טאבים פתוחים על אתרים שונים, עוד חלון פתוח של מעבד תמלילים, נגן מדיה שפועל ברקע וסוליטייר שאנחנו מחביאים ברגע שהבוס שלנו עובר במקרה בסביבה.
אבל בפוסט הזה אני לא מתכוון לדבר על המולטי-טסקינג של מחשבים, אלא דווקא על המולטי-טסקינג האנושי. נראה לי שיש קשר הדוק בין המולטי-טסקינג בעולם המחשבים ובין ההתנהגות האנושית שלנו כיום. אני כותב הרבה פעמים על השאלה עתיקת היומין האם אנחנו מעצבים את הטכנולוגיה או שבעצם הטכנולוגיה מעצבת אותנו, ובדרך כלל אין לי תשובה חד משמעית לשאלה המורכבת הזאת, אבל לגבי המולטי-טסקינג אני די משוכנע שטכנולוגית המחשבים השפיעה בצורה מאוד דרמטית על אופן ההתנהגות והחשיבה שלנו. כיום לא רק מערכות הפעלה מודרניות מסוגלות לבצע כמה משימות בו זמנית, אלא גם מערכת ההפעלה האנושית שלנו למדה לעשות את זה באותה יעילות.
על עצמי אני יכול להעיד שאני בדרך כלל שומע מוזיקה בזמן שאני גולש באינטרנט, אוכל בזמן שאני צופה בטלוויזיה, או קורא ספר בזמן שאני בודק את המצב באימייל. כמעט אף פעם לא יוצא לי למשל לשבת ולקרוא ספר בשקט, או להקשיב למוזיקה בלי לעשות שום דבר אחר חוץ מלהתמסר להאזנה. אני מניח שאני לא היחיד שמתנהג בצורה הזאת. כיום זו כבר כמעט נורמה לבצע כמה פעולות בו זמנית. גם אם אנחנו לא ממש מבצעים שתי פעולות במקביל, התודעה שלנו בדרך כלל מפוצלת לכמה עניינים שאנחנו מבצעים לסירוגין, כמו למשל לשבת בקולנוע ולצפות בסרט וכל כמה דקות לשלוח סמסים לחברים או לעשות לייב טוויטינג ולדווח לכל העולם על הסרט.
לכאורה כל זה טוב ויפה. אפשר אפילו לראות במולטי-טסקינג מהסוג הזה מעין שלב התפתחותי באבולוציה האנושית. אם בעבר היינו מבזבזים זמן יקר מהיום שלנו מפני שהקדשנו את כל תשומת הלב שלנו לפעולה אחת, כמו אותם מחשבים ישנים שהריצו דוס, היום אנחנו דומים יותר למחשבים שמריצים ווינדוס (או מק אם אתם היפסטרים מספיק) שמסוגלים לחסוך זמן ולבצע כמה פעולות בו-זמנית.
הבעיה היא שלמרות קווי הדמיון הרבים שאולי אפשר למצוא בינינו ובין מחשבים (אצל חלקנו יותר ואצל חלקנו פחות), יש בכל זאת הבדל מהותי מאוד בין המולטי-טסקינג האנושי לבין זה של מחשבים. מחשב מסוגל לבצע כמה פעולות בו זמנית בלי שהדבר באמת יפגע באיכות של הפעולות האלו. מערכת ההפעלה שלו יודעת איך להקציב לכל פעולה את כוח המעבד שהיא זקוקה לו בלי שהדבר יגרום לבעיה או להתנגשות בין הפעולות. אבל אצלנו זה אחרת. זה לא שטכנית אנחנו לא מסוגלים לבצע שתי פעולות במקביל, אנחנו בהחלט מסוגלים, אלא שכשאנחנו עושים זאת תשומת הלב שלנו הולכת לאיבוד ואנחנו מאבדים את ההנאה הפשוטה של להתמסר בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך לדבר שאותו אתה עושה ברגע זה.
למשל לגבי האזנה למוזיקה. כמו שאמרתי קודם אני נוהג להקשיב למוזיקה כשאני עובד על המחשב או גולש באינטרנט. מכיוון שממילא כל המוזיקה שלי מאוחסנת במחשב זה מאוד נוח עבורי לעשות את זה וככה אני מנצל את הזמן לשתי הפעולות, גם מתעדכן במה שקורה ברשת וגם שומע אלבומים חדשים שיצאו בתקופה האחרונה. אבל לפני כמה ימים החלטתי לחרוג ממנהגי ולהתמסר לשם שינוי למוזיקה. התנתקתי מהמחשב (זה לא היה קל, תאמינו לי), נשכבתי לי על הספה, כיביתי את האור כדי ששום דבר לא יסיח את דעתי, והקשבתי ל"אהבה עילאית" של ג'ון קולטריין (כן, אני מדי פעם חוטא בג'אז).
להאזין למוזיקה באופן הזה היה שונה לגמרי מהאופן שבו בדרך כלל יוצא לי לשמוע מוזיקה. למרות שכבר שמעתי את האלבום הזה כמה וכמה פעמים בחיים שלי, הרגשתי כאילו אני ממש שומע אותו בפעם הראשונה. הצלחתי לקלוט הרבה פרטים קטנים שאף פעם לא שמתי לב אליהם ובאמת ליהנות מהחוויה בלי שום היסח דעת שיפגום בה. באמת שהחזקתי מעמד ממש יפה, אני חושב שקמתי רק פעמיים במהלך האלבום כדי לבדוק את המצב בטוויטר, ואולי עוד פעם אחת כדי לבדוק את האימיילים… אבל חוץ מזה ההתמסרות הייתה טוטאלית. קצת הצטערתי על זה שבמציאות המודרנית שבה אנחנו חיים כיום חוויות מהסוג הזה הן די נדירות, למרות שבעבר הלא כך כל רחוק, כשלא ניסינו כל הזמן להדמות למחשבים שמסוגלים לבצע מולטי-טסקינג, זה לא היה כך.
כשאני קורא עכשיו את מה שכתבתי כאן זה נראה לי לפתע מאוד נוסטלגי, למרות שממש לא תכננתי שזה יצא כך. אני מבין איך אפשר לקרוא את מה שכתבתי כאילו שאני מקונן על איזו תקופה תמימה ואבודה שלא תחזור עוד, אבל זאת ממש לא הייתה הכוונה שלי. ראשית, אני לא חושב שמדובר בתופעה שקיימת אך ורק בגלל ההשפעה של מחשבים על חיי היום יום – הרי ארוחת טלוויזיה היא משהו שהיה קיים עוד לפני שהמחשבים נכנסו לחיינו – אלא שהתופעה הזאת התעצמה יותר ככל שגבר השימוש היום יומי שלנו במחשבים וגאדג'טים. בסופו של דבר זוהי עוד תופעה שמאפיינת את העולם המודרני ולא משהו שאפשר להאשים בו טכנולוגיה מסוג זה או אחר.
שנית, אני לא חושב שהתופעה הזאת של מולטי-טסקינג אנושי היא משהו שלא ניתן להתגבר עליו. אפשר לעשות את זה, רק צריך להיות מודעים לעניין וללמוד מדי פעם להתנתק מהמחשב הביתי, המחשב הנייד או הסלולארי. אנחנו לא חייבים לנסות להספיק לעשות הכול בו זמנית מהסיבה הפשוטה שממילא אף פעם לא נספיק לעשות את כל מה שאנחנו צריכים או רוצים לעשות. אפשר מדי פעם קצת לקחת פסק זמן מאורח החיים המטורף שלנו שבו אנחנו כל הזמן מנסים להספיק לעשות את הכל. את המולטי-טסקינג אולי עדיף להשאיר למחשבים, כנראה שהם בכל זאת מסתדרים עם זה יותר טוב מאתנו.
11 בינואר 2010, בשעה 15:56
פוסט יפה.
לא יודע אם זו אשמת המחשבים כמו אשמת הצורך לנצל את הזמן, או ההרגשה שצריך לנצל את הזמן. דברים שאפשר לעשות "ברקע" נראים לנו כבזבוז זמן אם נעשה אותם לא ברקע של משהו אחר. אולי המחשב הביא יותר אפשרויות כאלה, יותר מקרים בהם זה רלוונטי. אבל בעצם אמרת זאת, שזה מאפיין של העולם המודרני ולא של טכנולוגיה מסוימת.
(בשבת יש לי את ההרגשה הזו, הניתוק מהמחשב והסלולרי, זו אכן מנוחת הנפש.)
11 בינואר 2010, בשעה 16:24
יום שבת (למי ששומר מצוות כמובן) הוא באמת הזדמנות מצוינת להתנתק קצת מההמולה המודרנית. אני מניח שכל אחד יכול ליזום לעצמו יום מנוחה והתנתקות עם קצת כוח רצון, אבל אני מניח שרוב האנשים (כמוני) לא יעמדו בזה. אני לא חושב שאני ממש מסוגל היום להתנתק לגמרי מהאינטרנט ליום שלם אם זה לא כפוי עלי, והאמת אני לא מרגיש צורך בזה. הבעיה היא כאמור לא דווקא בחיבור לטכנולוגיה אלא באובססיביות לבצע הכל בו זמנית, לא להתמסר לשום דבר ולנסות להספיק את הכל. אין לי בעיה למשל לשבת שעה על המחשב ולגלוש באינטרנט, אחרי זה קצת לנוח ולקרוא ספר במשך שעה ואחרי זה להקשיב למוזיקה למשך שעה. הבעיה היא שבדרך כלל במקום זה אני יושב שלוש שעות ועושה הכל במקביל או לסירוגין…
11 בינואר 2010, בשעה 21:42
היי, גנבת לי פוסט מהטיוטות שלי!
רציתי לכתוב פחות או יותר אותו דבר, כולל דיון טכני על איך עובד המולטיטסקינג במחשב (למיטב הבנתי המוגבלת), אבל איכשהו לא הצליח להסתדר לי עדיין. עכשיו אני יכול לוותר על זה לגמרי. תודה!
אגב, אני מסרב להאזין למוזיקה בלי שתשומת הלב שלי תוקדש לזה באופן מלא, בדיוק כמו שאני לא צופה בטלוויזיה בלי שתשומת הלב שלי תוקדש לכך באופן מלא. הבעיה עם מוזיקה היא שכדי להאזין לה בלי הפרעות, אני חייב שהיא תמלא לי את האוזניים. כשהייתי בן 16, יכולתי להפעיל את המערכת על פול ווליום ולהתנתק מהכל (למרות שהמחשב ישב שם מולי, לא נגעתי בו בזמן האזנה למוזיקה). היום זה קצת יותר קשה, ולכן פחות או יותר הזמן היחיד שיוצא לי להאזין למוזיקה זה באוטו או כשאני הולך/נוסע בתחבורה ציבורית לאוניברסיטה – כל אלו פעולות שדורשות מינימום ריכוז (כן, אני כולל את הנהיגה בתוך זה – אולי ריכוז היא לא המילה הנכונה, מינימום פעולות עיבוד של טקסט/קלט קולי). הבעיה היא שרק לעיתים רחוקות יוצא לי לנסוע לבד למרחקים שמאפשרים לי להאזין לאלבום שלם, אז לפעמים אני פשוט יושב באוטו אחרי שהגעתי, בהנחה שאני לא מאחר, וממשיך להקשיב עד הסוף.
קראתי פעם טקסט של ריצ'ארד פיינמן על איך שהוא וכמה חברים שלו גילו שכל אחד יכול לספור בראש בקצב קבוע וכך למדוד זמן באופן די אמין, אבל לכל אחד מהם היה סוג אחר של גורם שמנע מהם להמשיך את הספירה – חלקם לא יכלו לספור כשהם מאזינים למוזיקה, חלקם כשהם קראו וכן הלאה. ההסבר של פיינמן לכך היה שכל אחד משתמש ב"מטאפורה" אחרת לספירה, אצל חלק זו מטאפורה קולית, אצל חלק ויזואלית, אצל חלק טקסטואלית וכיו"ב. יכול להיות שזה אותו דבר עם מולטיטסקינג – דברים שמפעילים אצלנו מערכות שונות אנחנו יכולים לעשות במקביל (ללכת וללעוס מסטיק, למשל), אבל ברגע ששתי פעולות שונות יושבות אצלנו על אותה מערכת, יש עומס יתר על ה"מעבד" הזה והוא הופך בלתי יעיל – כמו שהוסיפו מעבדים גרפיים למחשבים כדי להוריד את העומס הזה מהמעבד המרכזי.
11 בינואר 2010, בשעה 21:54
(הטקסט של פיינמן הוא "זה פשוט כמו אחת שתיים שלוש" מתוך "מה אכפת לך מה חושבים אחרים" (וגם מופיע באוסף "החדווה שבגילוי דברים", כי העותק שלי של "מה אכפת לך" בארץ כרגע)).
(עכשיו בא לי רעיון לכתוב על ה"קאט-אנד-פייסט" של המוח, אבל הזכרון שלי הוא כל כך דפוק שאני חושב שזה לא ידבר לאנשים עם זכרון נורמלי).
12 בינואר 2010, בשעה 8:45
מסכים איתך בהחלט. כלומר, מפספסים את היופי של הדברים. ואני אומר את זה אחרי שקראתי את הפוסט תוך כדי אכילת ארוחת בוקר. תאר לך כמה הייתי נהנה ממנו נקי.
12 בינואר 2010, בשעה 20:49
דובי,
האמת היא שלא גנבתי פוסט שלך מהטיוטות, אלא שהשתמשתי במכונת הזמן שלי (בניתי אותה במקור כדי לחזור אחורה בזמן ולצפות בתוכניות טלוויזיה שאני לפעמים מפספס) כדי לנוע קדימה בזמן ולהעתיק מהפוסט המקורי שתכתוב בעתיד. אני ממליץ לך לכתוב אותו בכל זאת, אחרת עלול להיווצר פרדוקס חמור מאוד ברצף הזמן-חלל.
תומר,
כן, מכיר את זה טוב מאוד לצערי. אני חושב שהקו האדום זה באמת לתפוס את עצמך אוכל מול המחשב, למזלי אני יודע שאני לא היחיד שעושה את זה. מה שמוזר זה שבעבר לא הייתי בכלל עושה מולטי טסקינג מהסוג הזה, ובכל זאת נראה לי שהייתי מספיק אז יותר דברים במשך היום מאשר אני מצליח לעשות כיום.
16 בינואר 2010, בשעה 23:10
פוסט משובח.
אתה צודק לגמרי, אנחנו מתמסרים למולטי טאסקינג שלנו מהר מידי ומפספסים את הפרטים הקטנים שבסופו של דבר אנחנו מוצאים שהם הכי חשובים. ההנאה מהמוזיקה, כמו בדוגמה שהבאת היא מושלמת. אין שום בעיה להנאות מהמוזיקה תו"כ עבודה על המחשב, אבל זו לא אותה איכות.
18 בינואר 2010, בשעה 9:23
אני עם יחזקאל. "יותר מששמרו ישראל על השבת – שמרה השבת על ישראל" . חוק שעות עבודה ומנוחה של האינטרנט. שבת הוא גם הזמן היחיד בו אני לא מעביר את הלבטוב להייברנט אלא ממש מכבה אותו. מין ניקיון כללי של הקש וסגירה של הסרוויסים שהועלו במשך השבוע ולאט לאט משתלטים על המשאבים.
(וכדי למלא את חובת הדיווח: תוך כדי מוזיקה, קפה, אימייל, עוד בלוג והרצה של איזה סקריפט).
30 בינואר 2010, בשעה 7:36
המחשב ההמצאה ופיתוח של המדע החשובים בזמן האחרון
יבוא יום והוא ישלוט עלינו
לא נוכל לחיות ללא מחשב
קבוצת האנשים שתהה להם הטכנולוגיה הכי מפותחת במדעי המחשב
וניצול מדע זה היא תישלוט עלינו
12 בפברואר 2010, בשעה 15:22
יפה כתבת. וכל כך נכון. הכל הולך לשם והרגעים הללו שעוצרים ומתמסרים לדבר אחד הם נדירים ויקרים.