הלם תרבות

הקמפיין הפרובוקטיבי, שלא לומר פורנוגרפי, של זרמון-גולדמן לקניון ארנה גרם למהומה לא קטנה ועורר הרבה מאוד אנטגוניזם ברשת ומחוצה לה. בתור ספק ניסיון התנצלות ספק הבהרת כוונות גיא וינברגר ממשרד הפרסום זרמון-גולדמן כתב טקסט שבו הוא ניסה להסביר את המסר המתוחכם והחתרני שעמד כביכול מאחורי הקמפיין הזה ובאופן כללי יותר גם להתוות בכמה שורות קצרות את המניפסט מלא היומרה והפאתוס של אנשי הפרסום הנועזים ופורצי הדרך של ימינו (קרי: זרמון-גולדמן).

זאת ממש לא הפעם הראשונה שאני נתקל ברטוריקה מהסוג הזה. תמיד כשמתעוררת סערה ציבורית בעקבות קמפיין פרסום שערורייתי כלשהו יוצא לי לשמוע אנשים שונים מעולם הפרסום שנוקטים בדיוק באותה נימה אפולוגטית ומדברים גבוהה גבוהה כדי להראות את העומק והתחכום של הקמפיין הבוטה ורווי התכנים המיניים שלהם ולהסביר מדוע הוא בכל זאת מוצדק לחלוטין מבחינה מוסרית למרות מה שכל אדם נורמטיבי מן הישוב עלול לחשוב.

בכל מקרה הטקסט של וינברגר הצליח כמובן לעצבן הרבה מאוד אנשים, ובצדק רב. הרי בדיוק כמו שהקמפיין עצמו נועד בעיקר כדי ליצור פרובוקציה ולגרום לאנשים לדבר עליו, ככה גם הטקסט מתגונן הזה נועד בעיקר כדי לעצבן עוד יותר את המעוצבנים כבר. הטענה העיקרית שהרבה אנשים העלו כנגד הטקסט היא שמדובר בסך הכול בטקסט מאוד פלצני ומנופח שאי אפשר בכלל להתייחס אליו ברצינות.

למרות שאני בהחלט מבין את כל מי שהתקומם כנגד מה שוינברגר כתב אני חייב להודות שלי באופן אישי לא ממש מפריעה הפלצנות של הטקסט הזה כשלעצמה. אני למעשה בכלל לא חושב שפלצנות היא דבר רע כל כך (כפי שכל מי שקצת מכיר אותי או קרא אי פעם משהו שכתבתי מן הסתם כבר יודע). נהפוך הוא, אני חושב שפלצנות היא דווקא תכונה חשובה ומועילה מאוד. "פלצנות" היא אולי מילת הגנאי שישראלים אוהבים כל כך להעניק לכל רעיון או טקסט שחוטאים בחטא הפילוסופיה האיום והנורא, אבל לאמתו של דבר אין בה שום דבר רע או מקומם ולכן לא צריך לפסול טקסט רק מפני שהוא פלצני.

אין לי שום בעיה עם הטיעונים השונים שמועלים בטקסט הזה, פלצניים ומופרכים ככל שיהיו. אני מסכים לגמרי עם מה שנאמר שם על הצורך לאתגר את עצמנו ללא הרף, עד כמה זה חשוב לערער על המיינסטרים הסגור והמקובע בתוך עצמו, עד כמה זה הכרחי לפרוץ ולטשטש את הגבולות התרבותיים ולבקר תמיד את הנורמות שמקובלות בחברה. הכול טוב ויפה. הבעיה היא בכלל לא בטקסט עצמו ובפלצנות המופרכת שלו אלא במי שעומד מאחורי הטקסט ובכוונות האמיתיות שלו.

אילו היה מדובר באמת באומן, בפילוסוף, במבקר תרבות או אפילו בסתם פובליציסט כלשהו (או אפילו גרוע יותר מזה: בסתם איזה בלוגר) לא הייתה לי שום בעיה עם הפלצנות של הטקסט הזה והייתי מוכן אפילו לחתום עליו בעצמי מפני שהייתי מסוגל לפחות להאמין שאותו אדם אכן התכוון למה שהוא אמר. הבעיה היא שוינברגר ושאר חבריו מעולם הפרסום הם לא אומנים, הם לא פילוסופים והם גם לא מבקרי תרבות או הוגי דעות. הם בסך הכול אנשים שהתפקיד שלהם הוא למכור לנו מוצרים מיותרים שאנחנו בכלל לא צריכים, במחירים מופקעים שאנחנו לא יכולים לעמוד בהם, כדי שנרגיש מיוחדים ויוצאי דופן בדיוק כמו כל אחד אחר.

עם זה ספציפית אין לי שום בעיה. כלומר, ברור שהייתי מעדיף יותר לחיות בעולם נטול קפיטליזם שלא מקדש בצורה עיוורת את תרבות הצריכה ולא נסוב רק סביב החיצוני והשטחי, אבל אני מבין שהפרסומאים הם לא אלה שאשמים באופן בלעדי במצב הזה אלא הם בסך הכול חלק מהבעיה בדיוק כמו כל אדם אחר שמשתף איתה פעולה מרצון ושלא מרצון. אין לי שום בעיה עם פרסומאים שבסך הכול עושים את העבודה שלהם ומנסים להיות יצירתיים וחדשניים ואפילו נועזים ופורצי דרך. הבעיה מתחילה כשאותם פרסומאים מטיפים לנו מוסר ומספרים לנו שהם למעשה עוזרים לנו לאתגר את עצמנו ומלמדים אותנו כיצד לבחון את גבולות המיינסטרים. באמת תודה רבה, אבל בשביל לאתגר את עצמי יש לי את פוקו, בורדייה, ז'יז'ק ועוד רבים וטובים אחרים. אני ממש לא צריך את זרמון-גולדמן כדי שיספקו את יצר המציצנות שלי ויעניקו לי פורנו-רך משעמם וחסר מעוף במסווה של מסע פרסום פרובוקטיבי ומודע לעצמו שכביכול מערער את גבולות המיינסטרים ובוחן את הנורמות המקובלות בחברה.

לגבי הקמפיין עצמו אני לא ממש יכול להגיד ש"הזדעזעתי עד עמקי נשמתי" ממנו מהסיבה שאני פשוט לא נמנה על אותם אנשים שנוהגים להזדעזע עד עמקי נשמתם. אבל למרות זאת אני נוטה להסכים שמדובר אכן בקמפיין מיותר שיותר טוב שלא היה בא לאוויר העולם. זאת אומרת, אין לי כל כך בעיה עם התכנים עצמם אם הם היו מוצגים בקונטקסט אחר – החל באיזו גלריית אומנות יוקרתית וכלה באיזה אתר פורנו נידח – אבל הם בהחלט לא מתאימים למרחב הציבורי (נו אתם יודעים, ילדים קטנים וכל זה). המטרה של הקמפיין היא בסך הכול ליצור באזז, ובזה הוא בהחלט הצליח. האם כל הבאזז הזה באמת יגרום למישהו לצאת בחום הזה מהבית שלו ולהגיע לקניון ארנה? לא ממש נראה לי. אני בכל אופן מאוד מקווה שלא.

תגיות: פרסום, קפיטליזם, תוגת הישראליות

הרבה דברים נכתבו כבר על טרנד הערפדים שהשתלט בשנים האחרונות על כל חלקה טובה בקולנוע, בטלוויזיה ובספרות. בדרך כלל נהוג להסביר את ההתלהבות הבלתי נלאית שלנו מנושא הערפדים בכך שדמות הערפד מהווה לאמתו של דבר משל אכזרי וחסר פשרות לקיום האנושי. לפי הפרשנות המקובלת הזאת הערפד מייצג את המין האנושי במערומיו ומראה לנו כיצד כאשר מעטה התרבות מוסר מעלינו אנחנו מתגלים כלא יותר מאשר טורפים אלימים ותאבי כוח שניזונים מדמם של אחרים.

אבל האמת היא שבדיוק כמו ששחר כתב לא מזמן אם אנחנו כבר מחפשים בז'אנר האימה משל לקיום האנושי אז הזומבים הם ללא ספק משל הרבה יותר מוצלח מהערפדים. הזומבים כפי שהם בדרך כלל מוצגים בקולנוע הם יצורים עדריים, גרוטסקיים וחסרי בינה שרודפים בצורה עיוורת ואובססיבית אחרי הטרף שלהם מבלי שום יכולת לשלוט בעצמם – בדיוק כמו בני האדם. הערפדים לעומת זאת בכלל לא דומים לנו. הם חיים לנצח, הם מלאי עוצמה וחיוּת, הם נבונים יותר מאתנו מפני שהם חיים מאות ואלפי שנים ובנוסף לכל הם גם בעלי כוחות על טבעיים שהופכים אותם לדמויי אלים. בקיצור, הערפדים נעלים עלינו בכל צורה ודרך אפשרית. לא רק שהערפד לא מייצג אפוא את הקיום אנושי, אלא אם כבר אז הוא מייצג את ההפך הגמור מהקיום האנושי. או אם נאמר זאת בצורה יותר מתחכמת: הערפד מייצג את האחרוּת המוחלטת (או אם נאמר זאת בצורה אפילו עוד יותר מתחכמת: הערפד מייצג את "האחר הגדול").

האחרוּת של דמות הערפד יוצאת דופן במיוחד בטרנד הערפדים האחרון שבו ערפדים ובני אדם נוטים ליצור ביניהם קשרים אינטימיים למרות התהום שפעורה ביניהם, למשל בסדרת סרטי "דמדומים" או (להבדיל אלף אלפי הבדלות) בסדרת הטלוויזיה "דם אמיתי". לא מדובר כמובן ביסוד זר לז'אנר האימה. ערפדים מאז ומתמיד, לפחות מאז "דרקולה" של בראם סטוקר, תוארו בתור יצורים מאוד מיניים שתאוות הדם שלהם משמשת כאלגוריה שקופה לתאווה המינית שלהם. אבל מה שאכן מייחד את טרנד הערפדים של השנים האחרונות הוא שבני אדם מקיימים מערכות יחסים עם ערפדים מרצונם החופשי, כמו למשל ביל וסוקי ב"דם אמיתי", ולא דווקא כתוצאה מכך שהערפד כישף את בת (או בן) זוגו בעזרת הכוחות העל-טבעיים שלו.

הואיל והערפד כאמור מייצג את האחרוּת המוחלטת מהמצב האנושי יש לראות אם כן ביחסים מסוג זה מערכות יחסים פרוורטיות לכל דבר. הפרוורסיה כאן היא לא במובן המקובל והפרוידיאני של המילה, כלומר במובן זה של כל התנהגות מינית שסוטה מהנורמה המקובלת בחברה של "סקס נורמלי ובריא בין גבר לאשה". כפי שכל אדם (נאור) יודע, או לפחות אמור לדעת, אין אף פעילות מינית שהיא "נורמלית" או "סוטה" מצד עצמה מפני שמה שנחשב לנורמלי ומקובל בתקופה או בתרבות מסוימת יכול בקלות להיחשב למתועב ומגונה בתקופה או בתרבות אחרת. אבל אין זאת אומרת שהפרוורסיה לא קיימת. היא קיימת אבל לא מצד המעשים עצמם אלא, כפי שהגדיר זאת ז'אק לאקאן, מצד המבנה הנפשי של בני אדם מסוימים. במילים אחרות: אין מעשים פרוורטים, יש רק אנשים פרוורטים.

האדם הפרוורטי הוא האדם שאצלו הדחפים והיצרים מתקיימים באופן הפוך מאשר אצל האדם הנורמלי. בעוד שבפנטזיה הבריאה של האדם הנורמלי הסובייקט מתענג על ידי כך שהוא מתאווה לאובייקט שבו הוא חושק – האדם הפרוורטי לא מסוגל בכלל להתענג באופן נורמלי ולהתאוות לשום אובייקט. במקום שהאדם הפרוורטי יתאווה אל אובייקט מסוים וישאב מכך הנאה הוא מאמץ את נקודת המבט של האחר ומשמש בתור אובייקט ההתענגות שלו. האדם הפרוורטי אם כן לעולם לא פועל לשם ההנאה העצמית שלו אלא רק כדי לרצות את אדונו ולגרום לו לעונג. הדרך היחידה שהוא יכול לחוות עונג היא על ידי כך שהוא מזדהה עם אותו עונג שהאחר חווה באמצעותו.

הדוגמה המובהקת ביותר לאדם הפרוורטי היא ככל הנראה המזוכיסט ששואב הנאה מינית מכך שהוא מאפשר לאחר לגרום לו כאב וסבל (אם כי יש לציין שעל פי לאקאן גם הסדיסט הוא באותה מידה ממש בעל אישיות פרוורטית). ההתענגות המינית של המזוכיסט לא נובעת מהעונג שהוא עצמו חווה בתור סובייקט, שהרי באקט המשפיל הזה הוא משמש כלא יותר מאשר אובייקט ההתענגות של הזולת. ההתענגות הפרוורטית של המזוכיסט נובעת מכך שהוא מאמץ את נקודת המבט של האחר שגורם לו לסבל ומזדהה עם העונג שהאחר חווה על ידי מעשה משפיל זה.

הפרוורסיה מהסוג הזה באה לידי ביטוי במערכות היחסים בין בני אדם לערפדים כפי שהן בדרך כלל מוצגות בטרנד האחרון. מערכות יחסים שבהן האדם מתאהב בערפד מרצונו החופשי ושמגיעות לשיאן כאשר האדם מתמסר לערפד באופן מלא ומעניק לו ברצון את דמו. במערכת יחסים כזאת הערפד הוא זה שמתענג מהאדם ומתאווה אליו, בעוד שהצלע האנושית במערכת היחסים הזאת היא לא יותר מאשר אובייקט ההתענגות של הערפד. הערפד זקוק לדמו של האדם ושואב עונג מיני משתיית הדם בעוד שהאדם משמש רק בתור כלי שרת בידי הערפד. במערכת יחסים כזאת שני בני הזוג יכולים להיות מאוהבים זה בזה כמו כל זוג אחר, אבל ההבדל הוא שבעוד שההתענגות של הערפד במערכת יחסים כזאת היא התענגות "נורמלית", ההתמסרות מרצון של האדם לערפד שמטרתה היא רק לגרום עונג לערפד היא התענגות פרוורטית לכל דבר.

הסדרה "דם אמיתי" מוסיפה אלמנט פרוורטי נוסף לז'אנר הערפדים. בעולם הדמיוני שבו הסדרה מתרחשת דמם של הערפדים משמש כסם נרקוטי חזק ביותר עבור בני האדם. למעשה זהו הסם החזק ביותר המוכר לאנושות. כשבני אדם צורכים את הסם – שנקרא בסדרה "וי" על שם האות הראשונה במילה ערפד באנגלית – הם מתארים את החוויה כעונג רוחני עצום שאין לו אף מקבילה אחרת עלי אדמות. לערפדים אין שום בעיה פיזית להעניק מדמם לאחרים מפני שבתור יצורים על אנושיים הם יכולים לאבד כמויות רבות של דם רב מבלי שיגרם להם שום נזק. אולם למרות זאת הערפדים בסדרה רואים בסם זה תועבה לכל דבר וערפד שמוכר את דמו לבני האדם נחשב בעיניהם לחוטא שדינו מוות. למעשה צריכת סם הוי על ידי בני האדם היא הדבר המגונה היחיד בעולמם של הערפדים. לערפדים אין שום מעצורים או מגבלות חברתיות כלשהן, הדבר היחיד שאסור בעולמם המעוות הוא רק מכירת סם הוי לבני האדם.

הסיבה לכך פשוטה מאוד. סם הוי ב"דם אמיתי" הוא לא פחות מאשר הפרוורסיה של הפרוורסיה. בעוד שבמערכת היחסים ה"נורמלית" בין בני אדם לערפדים האדם הוא היצור הפרוורטי שמאמץ את נקודת המבט של האחר (הערפד) ומשמש מרצונו כמכשיר ואמצעי להתענגותו – הרי שעל ידי לקיחת סם הוי מתהפכות היוצרות. הערפד שמוכר מרצונו את דמו לאדם יורד לדרגת יצור פרוורטי שמשמש ככלי להתענגותו של האדם שעולה על ידי כך לדרגת האחר הגדול. ברור אם כן שהערפדים יראו במעשה כזה אקט מתועב ומגונה מפני שהוא חותר תחת מערכת היחסים הפרוורטית הנורמלית שהם מקיימים עם בני האדם.

ההתלהבות שלנו בתור צופים מטרנד הערפדים משקפת אפוא את הפרוורסיה הסמויה של התרבות שלנו שמתקיימת תמיד מתחת לפני השטח. אנחנו הצופים דומים מאוד לבן הזוג האנושי של הערפד. בדיוק כמו שבן הזוג האנושי של הערפד נהנה באופן פרוורטי מהעונג שהערפד שואב מכך שהוא ניזון מדמו, כך גם אנחנו הצופים נהנים באופן פרוורטי לצפות בערפד מבצע את זממו בבני האדם – ורצוי באופן הכי בוטה והכי אלים שאפשרי – על גבי מסך הטלוויזיה או הקולנוע. אנחנו אוהבים כל כך לצפות בסרטי וסדרות ערפדים לא מפני שהם באמת מלמדים אותנו משהו על עצמנו או מפני שהערפד משמש כמשל למצב הקיומי שלנו. נהפוך הוא, אנחנו נהנים מהקשר הפרוורטי שלנו עם דמות הערפד שכל כך רחוקה ושונה מאתנו. ההנאה הפרוורטית הקטנה הזאת דומה מאוד לאופן שבו אנשים בורגנים (או שמא עלי לומר "סחים") אוהבים מאוד להשתעשע באופן תמים ולא מזיק בפרקטיקות שמוגדרות על ידי החברה כפרוורטיות כמו למשל בדס"מ. לא מתוך התמסרות מלאה וטוטאלית לפרקטיקות האלו אלא רק בשביל "ההתנסות" וההנאה שבדבר. על ידי כך שהם עושים זאת הם נותנים דרור לפרוורסיה הסמויה שלהם באופן מבוקר ולא מסוכן וממשיכים לחיות את החיים הנורמליים והשגרתיים שלהם. כך גם טרנד הערפדים, במיוחד סדרות עתירות בסקס ואלימות כמו "דם אמיתי", משמש בתור סם הוי הפרטי שלנו שאותו אנחנו אוהבים כל כך לצרוך במנות קטנות ולא מזיקות.

תגיות: אופיום להמונים, הו האימה, לאקאן, תולדות המיניות

לפני כמה ימים נפתחה קבוצת הפייסבוק של "לא נסתום את הפה", הקמפיין של הקרן החדשה לישראל שנועד "לבנות מחדש את המחנה הדמוקרטי בישראל, ולהחזיר את היכולת שלו לתפקד ככוח משמעותי בציבוריות הישראלית" (הציטוט מדף הפייסבוק של הקבוצה). למרות שלפייסבוק יש פוטנציאל רב לשמש כבמה לדיונים פוליטיים פוריים וכמקום מפגש לאנשים שבאים מכל קצוות הקשת הפוליטית, הדבר האחרון שאפשר לומר על מה שמתרחש בימים האחרונים בדף של הקבוצה הוא שנוצרו שם דיונים עניינים ושיחות מעמיקות בין המחנות הפוליטיים השונים. יותר מדויק יהיה לומר שהמקום נראה כמו זירת התכתשות מלאה בהשמצות, גידופים ונאצות.

מי שאשמים בכך הם כמובן לא המפעילים של הקבוצה שעשו כל מאמץ אפשרי כדי להימנע מהתוצאה (הדי מתבקשת) הזאת, כפי שאפשר למשל לראות מהפוסט של נתאי שקרא לניהול שיחה תרבותית ומאופקת עם המגיבים המתלהמים. הבעיה היא שהנכונות לנהל שיח תרבותי ומאופק היא אולי טובה ויפה אבל לא ממש מועילה כשרק צד אחד מעוניין בכך. מהרגע שהדף של הקבוצה עלה לאוויר הפייסבוק הוא היה תחת מתקפת טוקבקיסטים וטכנאי מחשבים זועמים שבהחלט לא באו לשם כדי לקיים שום דיון תרבותי וענייני אלא אך ורק כדי להתקיף את הקמפיין ואת העומדים בראשו (שהם כידוע "סמולנים עוכרי ישראל שרוצים לתקוע סכין בגב האומה" וגו'). דיון ציבורי בוודאי שלא התקיים שם.

לא מדובר כמובן בתופעה יוצאת דופן. ככה האינטרנט מתנהל כפי שכולנו יודעים יותר מדי טוב. באתרי החדשות יש את הטוקבקיסטים הידועים לשמצה שרובם לא מנסים לקיים שום שיחה – תרבותית או לא תרבותית – עם מחבר הכתבה שהם מגיבים לה, אלא רק מקיאים את ההשמצות וההכפשות שלהם או ממחזרים את אותן סיסמאות שחוקות ולעוסות שכל כך מזוהות עם תרבות הטוקבקים בארץ. לפעמים כשקוראים את הטוקבקים קשה לדעת אם עומד מאחוריהם  אדם אמיתי או שאולי בכלל מדובר בטקסטים שיצאו מתחת ידיו של התגובמולטור.

גם בבלוגים קשה לומר שיש דיון ציבורי אמיתי. זה לא שאנשים לא כותבים על נושאים פוליטיים, אלא שיש תחושה שכל אחד בסופו של דבר מתבצר בעמדה שלו וכותב בעיקר עבור אנשי שלומו. רוב הקוראים של הבלוגים השמאלניים הם שמאלנים בעצמם, וכנ"ל לגבי הבלוגים הימניים (או האתרים הימנים כמו החברים של קפטן ג'ורג'). גם רוב המגיבים בבלוגים הם בדרך כלל אנשים שמראש כבר מסכימים עם מה שהבלוגר כותב (או לפחות עם ההשקפות והעמדות שלו) ובדרך כלל גם מנויים על קהל הקוראים הקבוע שלו, בעוד שחלק קטן יחסית הם קוראים מזדמנים ששוללים באופן אוטומטי את דבריו ולא מנסים להיכנס איתו לדיון אמיתי אלא מסתפקים בביטול גמור של כל מה שהוא אומר וכל מה שהוא מייצג.

זה לא שאין ויכוחים ודיונים בבלוגים, אבל בדרך כלל מדובר באנשים שחולקים את אותן השקפות ועמדות פוליטיות ומתווכחים יותר על הפרטים הקטנים ("למי להצביע בבחירות הבאות: למרצ או לחד"ש?"). התחושה הכללית היא שרוב הזמן אנחנו פשוט מדברים עם עצמנו. השמאל מדבר עם השמאל, הימין מדבר עם הימין, הדתיים מדברים עם הדתיים והחילונים מדברים עם החילונים. הויכוחים והדיונים השונים נוגעים יותר לפרטים הקטנים אבל רוב הזמן אין ממש מפגש אמיתי של אנשים שבאים מתוך עמדות מנוגדות ומנסים באמת להבין אחד את השני ולקיים דיון תרבותי. כאשר מפגש כזה אכן מתקיים מדי פעם הוא נראה רע מאוד, בדיוק כמו מה שקורה עכשיו בדף של לא נסתום.

הנושא הזה נוגע לשאלת קיומה, או אי קיומה, של הספירה הציבורית ברשת. הספירה הציבורית מוגדרת בתור המרחב החברתי שבו אנשים נפגשים כדי להחליף דעות באופן חופשי, ביקורתי ורציונלי. בספירה הציבורית עיקר החשיבות ניתנת לדעה שכל אדם מייצג יותר מאשר לזהות האישית שלו. על ידי הדיונים והשיחות שמתקיימים בספירה הציבורית נוצרת ומתגבשת "דעת הקהל" שאמורה לייצג את מגוון האמונות והדעות שרווחות בקרב הציבור (למרות שיש כאלה שטוענים ש"דעת הקהל" היא לא יותר מאשר פיקציה, כמו למשל פייר בורדייה). אחד ההוגים המפורסמים מהתקופה האחרונה שעסק בנושא הספירה הציבורית הוא יורגן הברמס. הברמס טען שהספירה הציבורית התקיימה בתקופות שונות בהיסטוריה כמו למשל בעולם העתיק באגוֹרה (כיכר העיר היוונית) או בתקופת הנאורות בדיונים הערים שאותם קיימו האינטלקטואלים בבתי הקפה, בסלונים הספרותיים ומעל דפי העיתונות המודפסת.

על פי הברמס הספירה הציבורית חדלה להתקיים בעת המודרנית בעיקר בגלל עליית תקשורת ההמונים, כמו הרדיו והטלוויזיה. אמצעי תקשורת אלה לא מקדמים יצירה של שיח ציבורי אמיתי אלא מהווים לא יותר מאשר מוצר שאותו ההמונים צורכים בצורה כמעט עיוורת. הטלוויזיה, לפי התפיסה הזאת, לא מדרבנת אותנו לחשוב ולקיים דיון ציבורי אלא מטמטמת אותנו ומוכרת לנו דעות אינסטנט ועמדות פוליטיות מוכנות מראש. אפשר לראות זאת למשל באופן שבו אנשים מצטטים באופן אוטומטי התבטאויות של פוליטיקאים ואנשי ציבור שונים שמופיעים בטלוויזיה או באופן שבו תוכניות טלוויזיה בסגנון פופוליטיקה, מועצת החכמים וכדומה מקיימות "שיח ציבורי" שבו הטענה העיקרית של המתדיינים מסתכמת ב: "אני לא הפרעתי לך, אתה אל תפריע לי!".

אולם למרות כל זאת הברמס אופטימי למדי לגבי עתידה של הספירה הציבורית ומאמין שהיא עתידה לשוב לחיינו. אחת התקוות הגדולות שנתלו באינטרנט כבר לפני שנים רבות הייתה שטכנולוגיה זו אכן תאפשר את שובה של הספירה הציבורית לעולם המודרני. הדימוי שאנשים רבים השתמשו בו כדי לתאר את האינטרנט בתחילת ימיו, ולמעשה עדיין משתמשים בו גם כיום, היה כיכר העיר היוונית. הציפייה הייתה שהאינטרנט ישמש בסופו של דבר כמקבילה המודרנית לאגוֹרה שבו תפרח מחדש הספירה הציבורית כפי שהיה בעבר בתקופות שונות.

הבעיה היא כאמור שרוב הזמן האינטרנט רחוק מאוד מלהזכיר את האגורה היוונית. דיונים פתוחים ורציונליים שמתקיימים באופן חופשי ותרבותי לא ממש רווחים כאן. אולי באמת הגיע כבר הזמן להחליף את הדימוי השחוק של כיכר העיר היוונית כשמדברים על האינטרנט, מפני שאם אנחנו כבר עוסקים בדימויים שלקוחים מהעולם העתיק האמת היא שהאינטרנט הרבה יותר דומה לבית השימוש הציבורי של הרומאים מאשר לכיכר העיר היוונית. בניגוד למה שמקובל אצלנו כיום בית השימוש הציבורי של הרומאים שימש לא רק לצרכים הטבעיים שעבורם מבנה מסוג כזה קיים אלא גם כמקום מפגש חברתי שבו עסקו אזרחי האימפריה הרומית בניהול שיחות חולין והחלפת רכילות עסיסית. בזמנם של הרומאים בית השימוש הציבורי היה בנוי ללא הפרדה בין היושבים (ייתכן אפילו שלא הייתה הפרד בין נשים לגברים) וכך הם יכלו לשבת בנוחיות, לעשות את צרכיהם ולשוחח זה עם זה על הא ועל דא. בדיוק כמו שעשו היוונים לפניהם, רק באווירה קצת פחות מבושמת ובתנאים סניטריים קצת פחות נאותים.

כשאני נתקל בכל הויכוחים והתגובות המתלהמות ברשת, כמו למשל אלה שמתקיימים כעת בדף של לא נסתום את הפה, קשה לי מאוד לחשוב עליהם על פי הדימוי של כיכר העיר היוונית. לצערי הרב הם אכן נראים יותר – או ליתר דיוק מריחים יותר – כמו השיחות שהתקיימו בבית השימוש הציבורי של הרומאים. זו גם אגב אחת הסיבות שאני כמעט אף פעם לא כותב בבלוג על נושאים שקשורים לפוליטיקה. זה לא שאין לי מה להגיד על הדברים האלה וזה גם כמובן לא שאני חושב שלא צריך לכתוב על הנושאים האלה. אני פשוט לא רואה שום תועלת מעשית בניסיון לקיים דיאלוג עם אנשים זרים ברשת על הנושאים האלה. יכול להיות שאני טועה, אבל אני פשוט לא מאמין ש"יש עם מי לדבר". נכון, יש חשיבות לפרסום עמדות ודעות אישיות ובשביל זה האינטרנט הוא אמצעי תקשורת מושלם מפני שאנחנו יכולים לבטא בו את עצמנו בפני קהל גדול ובעלות אפסית. הבעיה היא שכל המלל הזה שנוצר ברשת לא ממש נראה כמו רב שיח או דיון ציבורי, ובוודאי לא כמו תחייתה של הספירה הציבורית. זה פשוט נראה כמו אוסף גדול של אנשים שכל אחד מהם מדבר בעיקר אל עצמו.

תגיות: דרך ארץ, יומני הרשת, פופוליטיקה, פייסבוק

בוויינט פורסמה אתמול ידיעה לפיה ג'קו אייזנברג מתכנן לעזוב את הארץ. כמובן שבידיעה מהסוג הזה – במיוחד כשמדובר באייזנברג האהוד כל כך בקרב החוגים הפטריוטים בארץ – לא צריך באמת לקרוא את הטוקבקים כדי לנחש מה תהייה התגובה הנפוצה בקרב הקוראים. אבל מכיוון שאני שואב הנאה פרוורטית לא קטנה מקריאת טוקבקים נוטפי שנאה וארס רפרפתי במהירות כהרגלי על השורות הראשונות של הידיעה וקפצתי חיש קל אל מה שבאמת חשוב: הטוקבקים. הנשמות הטובות כמובן לא אכזבו גם הפעם ואיחלו לאייזנברג שלל של איחולים לבביים כגון: "ברוך שפטרנו", "אירופה מחכה לך", "לך ואל תחזור שוב חתיכת חלאה" ועוד כהנה וכהנה איחולי הצלחה לאייזנברג בדרכו החדשה.

האמת שהסיפור האישי של אייזנברג והסיבות שהובילו אותו אל ההחלטה שלו לא ממש מעניינים אותי, אלא יותר היחס שלנו כאן במדינה לאנשים שמחליטים מסיבות כלשהן לעזוב את הארץ ולנסות ולחיות חיים חדשים בחו"ל. מבחינתי החלטה כזאת היא החלטה לגיטימית לחלוטין שלא צריך להצדיק אותה או להתנצל עליה ובוודאי שלא צריך לחטוף בגללה מטר של קללות ונאצות. זוהי זכותו הבסיסית של כל אדם ואדם להחליט היכן הוא רוצה לחיות את החיים שלו. אם מסיבות כלשהן אדם מגיע למסקנה שנכון יותר עבורו לחיות במדינה אחרת שבה הוא יוכל להגשים את עצמו ולחיות על פי הדרך שבה הוא מאמין, זוהי זכותו המלאה לעזוב את הארץ שלו ולעבור לגור בארץ אחרת.

בניגוד לכל הדיבורים האלה על כך שאנשים "חייבים" משהו למדינה שלהם, כשאותו משהו הוא כמובן בראש ובראשונה להמשיך להתגורר בה ולא משנה עד כמה הדבר הזה גורם לסבל ולייסורים, אני מאמין שאף אדם לא חייב שום דבר למדינה שלו אלא רק כל עוד הוא אזרח של אותה מדינה. לאזרח יש כמובן לא רק זכויות אלא גם חובות, על כך אף אחד לא חולק. אבל החובות האלה תקפים רק כל עוד אותו אדם הוא אכן אזרח של המדינה. עצם האזרחות במדינה היא לא חובה (וגם לא זכות) אלא החלטה שנובעת מתוך הבחירה החופשית של כל אדם ואדם. אף אחד לא מחויב לחיות דווקא במדינה מסוימת כנגד רצונו וכנגד ההבנה האישית שלו. אבל אצלנו כידוע הגישה הזאת מאוד לא מקובלת כפי שמדגימים בטוב טעם הטוקבקיסטים הרהוטים בידיעה על אייזנברג. אצלנו אנשים שמחליטים לעזוב את הארץ הם לא יותר מאשר נפולת של נמושות. ברוך שפטרנו. לכו ואל תחזרו.

קשה מאוד שלא לחשוב על הגישה העוינת והמתנשאת הזאת בהקשר של המילים שבהן אנחנו בוחרים להשתמש כדי לתאר את מי שעוזב את המדינה או בא אליה ממדינה אחרת. אנשים הרי לא עוזבים את ישראל או באים לגור בה. אנשים יורדים מהארץ או עולים אליה. אפשר כמובן להגיד שמדובר בבחירה מקרית במילים האלה, בחירה שאין לה שום משמעות מיוחדת. אבל בניגוד לתפיסה הנאיבית הזאת לפיה השפה שלנו רק מתארת את המציאות הקיימת, אני מעדיף יותר את הגישה הביקורתית שטוענות שהשפה שלנו מבנה את המציאות שבה אנחנו חיים. כשאנחנו אומרים שאדם יורד מן הארץ במקום להגיד שהוא בסך הכול עוזב אותה זוהי למעשה אמירה מאוד טעונה. אנחנו לא רק מתארים מעשה מסוים שאותו אדם עושה – אנחנו בעצם מעניקים למעשה הזה משמעות מאוד שלילית והופכים את האקט הניטרלי למעשה מגונה ומתועב.

המקור לשימוש במילים עליה וירידה כדי לתאר אנשים שעוברים לגור בארץ או עוזבים אותה נמצא למעשה בדת. בתלמוד ובמדרשים שונים מסופר שארץ ישראל "גבוהה יותר מכל שאר הארצות". האמירה הזאת כמובן לא מתייחסת למצב הגיאוגרפי של ארץ ישראל אלא כביכול ל"דרגה הרוחנית" שלה. ארץ ישראל נחשבת על פי הדת לקדושה יותר מאשר כל שאר העולם. לכן מי שחי בישראל נמצא בדרגה רוחנית גבוהה יותר ומי שעוזב אותה יורד לדרגה רוחנית נמוכה יותר.

לפי התפיסה המיסטית הזאת לא רק שמי שחי בארץ נמצא בדרגה רוחנית גבוהה יותר, אלא שמי שעוזב את הארץ בכלל לא עושה זאת מרצונו החופשי. האמת היא שהארץ היא זאת שמקיאה אותו מקרבה. מכיוון שאותו אדם חטא הוא הפך להיות טמא ולכן הקדושה לא יכולה עוד להכיל אותו בקרבה. היא פולטת אותו החוצה ממש כמו שגוף בריא פולט החוצה מאכל מקולקל שאותו הוא לא מסוגל לעכל.

למרות שמדובר בתפיסה מיסטית שמקורה בדת צורת החשיבה הזאת מצויה גם כיום בתרבות הישראלית החילונית, כמו הרבה תפיסות ומושגים אחרים שמקורם בדת ושקיימים עד היום בצורה זו או אחרת בחילוניות המודרנית. גם היום לא רק שאנשים רבים מאמינים שלעזוב את הארץ פירושו "לרדת" לדרגת קיום יותר נמוכה, אלא שהם גם מאמינים שהארץ ממש מקיאה את אותו אדם מקרבה. לא במובן המטאפיזי של הדת כמובן, אלא במובן זה שאם מישהו עוזב את הארץ סימן שהוא פשוט לוזר ונמושה שלא ראוי בכלל לגור כאן (בניגוד לנו כמובן).

עכשיו, אני כמובן לא בא לטעון כאן שאנשים צריכים לעזוב את הארץ. אני גם לא בא לטעון את ההפך שאנשים צריכים לגור דווקא בארץ. אני למעשה בכלל לא חושב שאנשים "צריכים" לחיות במקום מסוים על פני כדור הארץ לפי איזה שהוא צוו עליון. אני מאמין שאין שום חיוב על אף אדם לחיות במדינה מסוימת, בין אם מדובר כאן אצלנו בארץ או בכל מקום אחר בעולם. מדובר בהחלטה אישית שזכותו הבסיסית של כל אדם לקבוע בעצמו. מי שבוחר לחיות בחו"ל הוא לא נמושה, הוא לא מפסידן והוא גם לא "יורד" לשום מקום. הוא בסך הכול מחליט לחיות את חייו במקום אחר. אבל אצלנו כאמור מעדיפים יותר לנקוט את הגישה של הערס המצוי ברחוב ולאחל לכל מי שמחליט לעזוב את הארץ: "תלכי תלכי יא מכוערת, למה מי בכלל רוצה אותך?!".

תגיות: אופיום להמונים, תוגת הישראליות

לחלק הקודם

ויקיפדיה החלה את דרכה בתור פרויקט נספח ל"נופדיה" (Nupedia), אנציקלופדיה מקוונת שהוקמה ב-2000 ובניגוד לויקיפדיה הייתה דומה מאוד באופייה לאנציקלופדיות מסורתיות. הערכים השונים בנופדיה נכתבו על ידי אנשי מקצוע בתחומם וכל מאמר עבר ביקורת עמיתים לפני שהוא פורסם. ב-2001 שתי דמויות מרכזיות בנופדיה, ג'ימי ווילס ולארי סאנגר, הקימו את ויקיפדיה כפרויקט משלים לנופדיה המבוסס על טכנולוגיית ויקי. עד סוף 2001 הפרויקט גדל במהירות וכלל 20,000 מאמרים ב-18 שפות שונות.

ויקיפדיה ונופדיה התקיימו במקביל עד שפרויקט נופדיה חדל להתקיים ב-2003 והמאמרים של האתר שולבו בתוך ויקיפדיה. ב-2007 מספר המאמרים בויקיפדיה עלה על שני מיליון ובכך הפכה ויקיפדיה לאנציקלופדיה המקיפה ביותר שאי פעם נכתבה בהיסטוריה האנושית. למרות שויקיפדיה זכתה לאהדה רבה בקרב גולשי האינטרנט היא זכתה גם ללא מעט ביקורת שטענה בין היתר שאנציקלופדיה זו מועדת לפגיעה על ידי ניסיונות השחתה, שקיים חוסר שוויון ברמת האיכות בין הערכים השונים, ושאנציקלופדיה זו סובלת מחוסר אובייקטיביות ביחס לנושאים שנויים במחלוקת.

*

ויקיפדיה היא לא רק אנציקלופדיה מקוונת אלא גם קהילה וירטואלית לכל דבר. לקהילה זו ישנה אידיאולוגיה מוצהרת וניסיון להוות אלטרנטיבה רדיקלית לאופני ייצור הידע המאפיינים מוסדות וארגונים שמתקיימים מחוץ לאינטרנט, כמו למשל אנציקלופדיות מסורתיות, הממסד האקדמי וכדומה. במקום להיות ארגון ממוסד או "התאגדות" ויקיפדיה מתיימרת להיות קהילה פתוחה, חופשית ומסבירת פנים (כלומר על פי המונחים הסוציולוגיים של טאניס ויקיפדיה מתיימרת להיות "גמיינשאפט" ולא "גזלשאפט").

לקהילת ויקיפדיה ישנם מספר מאפיינים שבהם אני מעוניין להתמקד. ראשית, הקהילה דוגלת במדיניות אנטי-סמכותנית ולפיכך לא קיימת בה היררכיה של מעמדות כפי שנהוג באנציקלופדיות רגילות. כל המשתמשים בויקיפדיה הינם עקרונית בעלי אותו מעמד מבלי שאף משתמש יהיה כפוף לסמכותו של משתמש בכיר יותר. לכן כל משתמש בויקיפדיה יכול לבצע באופן חופשי עריכות במאמרים השונים מבלי שלעורך אחר יהיה מעמד גבוה יותר ממנו או זכות וטו. בנוסף לכך בויקיפדיה לא קיימת מערכת חוקים נוקשה ומחייבת כפי שמקובל במוסדות אחרים של ייצור ידע, לדוגמה כללי הכתיבה האקדמית שמחייבים את כל מי שפועל במסגרת אוניברסיטאית. בויקיפדיה קיימים אמנם "מדיניויות" או "עקרונות" (Policies) וכן "קווים מנחים" (Guidelines) לגבי אופן ההשתתפות הראוי בקהילת ויקיפדיה, אבל כללים אלה נתפסים בקרב הקהילה כלא יותר מאשר המלצה טובה ולא בהכרח כמערכת חוקים נוקשה ומחייבת.

מאפיין נוסף של ויקיפדיה הוא היותה קהילה המתנהלת על פי מודל של קבלת החלטות בקונצנזוס שבו הקבוצה מגיעה לידי קבלת החלטות באמצעות הסכמה קולקטיבית של חברי הקבוצה. בניגוד לתהליך של קבלת החלטות באמצעות הצבעה דמוקרטית, מודל זה דורש הסכמה של כל חברי הקבוצה ולא רק של רוב מסוים. כמו כן, קונצנזוס נבדל מהצבעה דמוקרטית בכך שהוא אינו דורש הליך פורמאלי כלשהו אלא הוא יכול להתקבל בעקבות דיון משותף וחופשי של חברי הקבוצה או אפילו על ידי הסכמה בשתיקה. דוגמאות היסטוריות למודל קבלת החלטות בקונצנזוס ניתן למצוא בקהילות דתיות שונות, כגון הקווקרים שפעלו על פי מודל זה כבר במאה ה-17.

בויקיפדיה מושג הקונצנזוס נחשב למדיניות רשמית לכל דבר, ואפילו לאחד מ"חמשת עמודי היסוד" של ויקיפדיה. כאשר משתמש בויקיפדיה כותב ערך מסוים שאר המשתמשים יכולים להסכים עם תוכן הערך ולהשאיר אותו כמו שהוא, או לא להסכים עם תוכן המאמר ולערוך אותו לפי הבנתם. במידה ומתבצעת עריכה כלשהי בערך באפשרותם של שאר המשתמשים להסכים או לא להסכים עם תוכן העריכה ולהגיב בהתאם לכך. כתיבת מאמרים בויקיפדיה היא אפוא תהליך דינמי ומתמשך של יצירה משותפת של חברי הקהילה, כשבכל שלב נתון של תהליך העריכה תוכן המאמר אמור לבטא את הקונצנזוס הרווח בקהילה. תהליך זה של כתיבה משותפת מתבסס על ההנחה שבקרב קהילת המשתמשים בויקיפדיה יתקיים רב-שיח שמתאפיין ברוח טובה ואמון הדדי אשר יוביל בסופו של דבר להסכמה משותפת בין חברי הקהילה.

*

על פניו עולה הרושם שויקיפדיה היא אכן ניסיון מוצלח להקים באינטרנט מודל קהילתי של ייצור ידע. ההצלחה המסחררת של ויקיפדיה ומידת הפופולאריות ההולכת וגוברת שלה הרשימו אף את מבקריה החריפים ביותר שסירבו להאמין שמפעל כזה יהיה אי פעם בגדר האפשרי. ואכן קשה מאוד להעלות על הדעת שמחוץ לאינטרנט יתקיים שיתוף פעולה בין-לאומי בין אלפי אנשים מכל רחבי העולם אשר פועלים יחדיו ליצור אנציקלופדיה חופשית ללא שום שכר, ללא שום הכרה רשמית, ללא היררכיה של מעמדות וללא מערכת חוקים מחייבת. עובדה זו לכאורה מחזקת את טענתם של המחזיקים בעמדה הטכנו-אוטופיסטית, כדוגמת הווארד ריינגולד, אשר מאמינים שהאינטרנט יאפשר את חזרת הקהילתיות האבודה לעולם המודרני.

אולם יש להטיל ספק עד כמה תיאור אידיאלי זה של אופן ההתנהלות של ויקיפדיה כקהילה אכן תואם את המציאות. הדוגלים ברעיון הטכנו-אוטופי לרוב מדגישים רק את הצדדים החיוביים באינטראקציה החברתית שמתקיימת באינטרנט ומתארים את המציאות החברתית הזאת כמעין התגשמות של רעיון אוטופי כלשהו. גישה זו מתעלמת כמובן מכך שלמרות כל הרצון הטוב שלנו האינטרנט הוא לא אוטופיה אלא בסך הכול מרחב של פעילות חברתית שמתקיים במקביל למציאות הרגילה שלנו, מרחב שאליו אנחנו מביאים איתנו את המטען התרבותי והחברתי שרכשנו כבר בחיים הרגילים שלנו. ויקיפדיה מהווה דוגמה מובהקת לתופעה זו מפני שלמרות המאפיינים הקהילתיים והפתוחים שלה, קהילה זו בסופו של דבר משעתקת באופן מדויק את מבני הכוח של אותם מוסדות וארגונים של ייצור ידע ורחוקה מלהיות קהילה פתוחה ושוויונית כפי שהיא מתיימרת להיות.

העמדה הרשמית של ויקיפידיה היא כאמור שבקהילה זו לא קיימת היררכיה של מעמדות. ואמנם כאשר ויקיפדיה הוקמה ב-2000 לא היה שום ריבוד חברתי או סטטוסים חברתיים שונים בקרב חברי הקהילה. מצב זה השתנה כאשר ב-2003 הכריז ג'ימי ויילס על כוונתו ליצור בויקיפדיה סטטוס חברתי חדש של "מפעילי מערכת" שרק מיעוט של משתמשים יזכה בו. ווילס אמנם מיהר להדגיש שלא מדובר בשום אופן בשינוי רדיקלי במבנה של קהילת ויקיפדיה והפיכתה לבירוקרטיה, אלא כלשונו זה "אינו עניין גדול" ("no big deal"). ציטוט זה של ויילס חוזר ומופיע בהקשרים רבים בתוך ויקיפדיה ומחוצה לה מתוך מטרה להדגיש כי אכן לא מדובר בשינוי מהותי במבנה של ויקיפדיה כקהילה חופשית. מפעילי מערכת לטענתו של ויילס הם בסך הכול משתמשים רגילים לכל דבר שהוענקו להם יכולות טכניות שונות שנוגעות לניהול האתר. אולם בכך אין שום אינדיקציה לגבי היותם של מפעילי מערכת בעלי סמכות גדולה יותר או כוח רב יותר מאשר אלו של שאר המשתמשים הרגילים. ויקיפדיה, אליבא דוילס, היא עדיין קהילה חופשית ונטולת היררכיה ומעמדות.

בעקבות החלטה זו למנות חלק ממשתמשי ויקיפדיה לתפקיד מפעיל מערכת נקבעו במהלך השנים עוד סטטוסים שונים וכן הוקמו גופים ממסדיים שונים בתוך ויקיפדיה. כיום ניתן למנות חמישה סטטוסים הקיימים בויקיפדיה לפי סדר היררכי עולה: (1) משתמש לא רשום אשר רשאי לערוך רק מאמרים שקיימים כבר בויקיפדיה. (2) משתמש רשום שרשאי לערוך מאמרים קיימים וגם לכתוב מאמרים חדשים. (3) מפעיל מערכת שביכולתו למחוק מאמר שלם, לנעול מאמרים ובכך למנוע ממשתמשים אחרים לערוך אותם וכמו כן לחסום משתמשים מלבצע עריכות בויקיפדיה. (4) בירוקרט שביכולתו לקדם משתמש רגיל לדרגת מפעיל מערכת או בירוקרט, לשנות שם משתמש ולנהל סטטוס של מאמר לגבי עריכה באמצעות בוטים. (5) חבר בועדת הבוררות, גוף ממסדי שנחשב לצעד האחרון במקרים של מחלוקות חריפה בין משתמשים שלא הצליחו להגיע לפשרה כלשהי.

השיח שמתקיים בקרב קהילת ויקיפדיה לגבי הסטטוסים והמעמדות השונים מתאפיין ברטוריקה שמטשטשת את האלמנט החתרני שבתופעות אלה, ומציגה אותם יותר כעניין פורמאלי ולא כשינוי בעצם מהותה של ויקיפדיה כ"קהילה חופשית". מפעילי מערכת מוצגים לרוב כמי שבסך הכול מוטלת עליהם אחריות וחובה נוספת ולא כבעלי זכויות וכוח מעל ומעבר למשתמש הרגיל. אולם בניגוד לעמדה אפולוגטית זו חוקרים שונים ניסו להראות כי מדובר אכן בשינוי מהותי בטבעה של ויקיפדיה והפיכתה אט אט מקהילה שוויונית ואנרכיסטית כמעט באופייה לבירוקרטיה לכל דבר.

כך למשל במחקר מקיף (pdf) שבחן את מידת ההשתתפות בעריכה בויקיפדיה של משתמשים בעלי סטאטוסים שונים נטען כי יצירת הסטאטוס של מפעיל מערכת גרמה לתופעה של ריבוד חברתי בקהילת ויקיפדיה. מפעילי מערכת הפכו למעין מעמד גבוה של משתמשים בעלי זכויות וסמכויות יתר שבמקרים רבים השתמשו בכוח שניתן להם כדי לכפות את דעתם על הרוב. עוד נטען באותו מחקר כי מידת התרומה של מפעילי מערכת לעריכה בפועל של מאמרים בויקיפדיה הייתה גדולה באופן משמעותי מזו של משתמשים רגילים, כך שקולם של מפעילי המערכת נשמע הרבה יותר מאשר קולם של המשתמשים הרגילים, למרות שמפעילי המערכת מהווים מיעוט בקרב הקהילה. מכך הוסק באותו מחקר כי ניתן בהחלט לראות את מפעילי המערכת בויקיפדיה כמעמד של אליטה חברתית בתוך קהילת ויקיפדיה.

המשך יבוא

תגיות: ויקיפדיה, קהילות וירטואליות